אוקיי, אז הנה משהו שאני מודה שלקח לי יותר מדי זמן להבין: הגוף שלי מדבר. לא סתם מדבר, הוא מרצה, שר, לפעמים צועק - ואני, בתור פרטנרית טובה, הייתי עסוקה בלהשתיק אותו עם משככי כאבים ו"להמשיך הלאה". עד שיום אחד, כשהתקפי החרדה התחילו לבוא בתזמון מחשיד עם ימי הטרום, פתאום הבנתי שאולי... אולי יש פה משהו גדול יותר מ"סתם מחזור".
מה שאני הולכת לחלוק כאן זה לא עוד מדריך למעקב אחר המחזור. יש כאלה מצוינים, באמת. אני רוצה לדבר על איך התיעוד הזה, יחד עם התבוננות עמוקה, הפך ממטלה מעצבנת לגילוי משנה חיים. מההתמודדות עם כאבים ועד להבנה מעמיקה יותר של מי שאני. לא הבטחה לגן עדן ורוד, אבל הבטחה ליותר הקשבה.
נתחיל מזה שאני ממש לא גורו למחזור. אני אישה כמוך, שמנסה להבין מה לעזאזל קורה פה. היו לי שנים של כאבים נוראיים, מצבי רוח משתנים כמו מזג האוויר, ובאופן כללי הרגשה שאני לגמרי לא בשליטה. אבל אז, מתוך ייאוש אמיתי, התחלתי לתעד. לא רק את ימי הדימום, אלא גם את המצב רוח, האנרגיה, התשוקות, האוכל שרציתי לאכול (או לא), השינה – הכל.
ההתחלה הייתה... משעממת. חשבתי שאני יודעת כבר הכל. הרי שנים שאני חווה את זה. אבל כאן טמונה ההפתעה הראשונה: כמה מעט אנחנו באמת שמות לב. כמה פעמים בירכתי את עצמי שתיעדתי אכילה מוגברת של מתוקים יום לפני כאבי מחזור שהפילו אותי למיטה? ככה התחלתי להבין - זה לא סתם "חודש רע", זה דפוס.
אבל זה לא היה רק מעקב סימפטומים. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. לדוגמה, למה אני תמיד מרגישה צורך מטורף להתבודד בשבוע שלפני המחזור? למה דווקא אז אני הכי יצירתית? (טיפ קטן: ניסיתי למקסם את היצירתיות הזו ע"י כתיבה וציור).
אוקיי, כאן מגיעה התובנה המפתיעה: המחזור הוא לא רק הפרעה הורמונלית. הוא שער לחלקים עמוקים יותר בנפש שלנו.
שמעתי פעם פסיכולוגית מדברת על כך שנשים חוות מדי חודש מעין "מיני גמילה" חברתית, שמכריחה אותן להתחבר לעצמן בצורה יותר אינטנסיבית (מקור: Dr. Christiane Northrup, "Women's Bodies, Women's Wisdom"). בהתחלה זה נשמע לי קצת ניו-אייג'י, אבל ככל שהמשכתי לתעד, התחלתי לראות את זה קורה אצלי.
הייתי אומרת לעצמי, 'נו, נעמה, אל תהיי מגוחכת. את פשוט עייפה וכואבת'. אבל התיעוד לא שיקר. כל חודש, באותם ימים, רציתי לברוח מכולם, להתכרבל עם ספר טוב ולחשוב. בלי הסחות דעת. וזה לא קרה סתם ככה. זה היה חלק מהמחזוריות שלי.
מה עושים עם התובנה הזו? במקום להילחם בזה, התחלתי לכבד את הצורך הזה. קבעתי פחות פגישות, ביקשתי מהשותף שלי קצת יותר מרחב, ואפילו התחלתי ליהנות מהזמן הזה.
אבל לא הכל היה ורוד. היו גם חודשים שבהם התיעוד היה מבולגן, לא מדויק, או פשוט לא קיים. זה בסדר. החיים קורים. המטרה היא לא להיות מושלמת, אלא להיות מודעת. אני יודעת מניסיון אישי שיש רגעים של שבירה בהתמדה, מה שהכי חשוב זה לחזור לשגרה.
עוד דבר שלמדתי זה שלא כל מה שעובד לאחרות יעבוד לי. יש טרנדים באינסטגרם שמבטיחים פתרונות קסם לכאבי מחזור? מצוין. אבל לפני שאני רצה לקנות תוסף תזונה חדש, אני עוצרת ושואלת את עצמי: מה הגוף שלי באמת צריך עכשיו? האם הכאב הוא סימן לחוסר איזון הורמונלי או שהוא פשוט אומר לי שאני צריכה לנוח?
דוגמה קטנה: קראתי פעם על דיאטת מחזור, שממליצה לאכול סוגים שונים של מזון בכל שלב של המחזור. ניסיתי. זה היה סיוט. הרגשתי יותר לחוצה מאשר בריאה. אז עזבתי את זה. הבנתי שמה שעובד לי זה פשוט לאכול אוכל מזין, להקשיב לגוף שלי ולתת לו מה שהוא רוצה. לפעמים זה סלט ירוק, לפעמים זה שוקולד מריר. העיקר ההקשבה.
אני מבינה את הסקפטיות. אני יודעת שזה נשמע קצת כמו מסע גילוי עצמי קלישאתי. אבל תאמיני לי, אני הראשונה שלא אוהבת קלישאות. מה שאני מנסה להגיד זה שהגוף שלנו הוא חכם. הוא יודע מה הוא צריך. אנחנו רק צריכות ללמוד להקשיב לו.
עכשיו, משהו שאף אחד כמעט לא מדבר עליו: המחזור יכול להיות מראה ליחסים שלנו עם עצמנו.
זה קצת כבד, אני יודעת. אבל תחשבו על זה: אם אנחנו כל הזמן עסוקות בלהשתיק את הגוף שלנו, להכריח אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה, אנחנו בעצם משדרות לו מסר שאנחנו לא סומכות עליו. אנחנו לא מקשיבות לו. והוא, בתגובה, מתחיל לצעוק.
התיעוד החודשי שלי הפך להיות סוג של דיאלוג עם הגוף שלי. שאלתי אותו מה הוא צריך, הקשבתי לתשובות שלו, וניסיתי לתת לו את זה. זה לא תמיד היה קל, אבל זה תמיד היה שווה את זה.
אז מה עכשיו? אני לא יודעת. אני עדיין לומדת. אבל אני יודעת דבר אחד: אני כבר לא פוחדת מהמחזור שלי. אני רואה בו הזדמנות להתחבר לעצמי, להבין את הצרכים שלי ולכבד את הגוף שלי.
אולי גם את יכולה.
אני ממש רוצה לשמוע - מה התובנות שלך מהמחזור החודשי? מה את היית רוצה לדעת יותר על הקשר בין הגוף לנפש? שתפי בתגובות!
