אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. שעה ארבע אחרי הצהריים, מצח נדבק למקלדת, קפה רביעי כבר לא עוזר, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה: "איך לעזאזל שורדים את היום הזה?" נשמע מוכר? האמת היא, שהמצב הזה היה שגרתי מדי בחיי. הייתי בטוחה שעייפות היא פשוט חלק בלתי נפרד מהחיים המודרניים. טעיתי.
ואז, במקרה לגמרי, נתקלתי בשיטה יפנית עתיקה ששינתה לי את כל התפיסה. לא, זה לא עוד טריק של "שינה מספקת" או "ארוחות בריאות" (למרות שגם הם חשובים, כמובן!). מדובר במשהו עמוק יותר, בהבנה שונה של מה זה אומר להיות עייף, ואיך הגוף שלנו באמת עובד.
אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע קצת מיסטי. גם אני הייתי סקפטית בהתחלה. הרי כבר ניסיתי הכל - תוספי תזונה, מדיטציה, אפילו טיפול בנרות! אבל משהו בסבלנות ובפשטות של הגישה היפנית הזו גרם לי לתת לה צ'אנס. ואני שמחה שעשיתי את זה.
אז מה בעצם השיטה הזו? ובכן, היא מתחילה בהבנה של המושג "Ikigai" (生き甲斐).
Ikigai: למה בכלל לקום בבוקר?
Ikigai, בתרגום חופשי, הוא "הסיבה שלך לקום בבוקר". זה השילוב המושלם בין מה שאת אוהבת לעשות, מה שאת טובה בו, מה שהעולם צריך, ומה שיכול לפרנס אותך. זה אולי נשמע קצת גרנדיוזי, אבל תחשבו על זה רגע - כשאתן עסוקות במשהו שבאמת מעניין אתכן, שמרגיש משמעותי, העייפות פשוט מתפוגגת.
אני יודעת, זה נשמע קל יותר ליישום כשאת עובדת בפינת ליטוף גורי חתולים. מה עושים כשצריך לשלם חשבונות והעבודה שלך רחוקה מלהיות חלום? אז זהו, שזה בדיוק העניין. Ikigai זה לאו דווקא העבודה שלך. זה יכול להיות התחביב שלך, הפרויקט צדדי שלך, או אפילו הדרך שבה את בוחרת לבלות עם המשפחה שלך.
אני זוכרת שכשניסיתי להבין את ה-Ikigai שלי, הייתי תקועה. "מה אני אוהבת? מה אני טובה בו?" שאלות קיומיות כאלה באמצע יום עבודה מתישות עוד יותר! ואז הבנתי שאני מנסה לחפש תשובה מוחלטת. Ikigai זה לא משהו שמגלים ביום אחד. זה מסע, תהליך של גילוי עצמי. זה, אולי, מה שמייחד את הגישה הזו.
החיפוש עצמו הוא חלק מהפתרון.
אז איך מתחילים?
Kintsugi: היופי שבשברים
אחד הדברים שלמדתי על התרבות היפנית הוא הכבוד שלהם לשברים. Kintsugi (金継ぎ) היא אמנות תיקון כלי חרס שבורים באמצעות זהב. במקום להסתיר את הסדקים, הם מדגישים אותם, הופכים אותם לחלק מהיופי של הכלי.
וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עם העייפות שלנו. במקום להילחם בה, להדחיק אותה, אנחנו צריכים להקשיב לה, להבין מה היא מנסה להגיד לנו.
אני יודעת שזה מנוגד לכל מה שלימדו אותנו. אנחנו חיים בעולם שמעריך עבודה קשה, הספקים, פרודוקטיביות. אבל מה אם העייפות היא לא האויב שלנו, אלא דווקא החברה הכי טובה שלנו? מה אם היא מנסה להגיד לנו שאנחנו צריכים לנוח, שאנחנו צריכים לעשות משהו אחר, שאנחנו צריכים להקשיב לעצמנו?
השברים שלנו הם חלק מהסיפור שלנו. אל תתביישו בהם.
שילוב פשוט בין עבודה למנוחה: "פחות זה יותר"
הנה משהו שאולי יפתיע אתכן: הרבה מהתרבות היפנית המסורתית (וגם המודרנית) מבוססת על איזון בין עבודה למנוחה. לא במובן של "חופשה שנתית", אלא במובן של שילוב מנוחה קצרה ומשמעותית במהלך היום. אחת הדוגמאות המוכרות היא תרגילי נשימה קצרים, או הפסקות תה. זה לא רק עניין של "לצאת להפסקת סיגריה", אלא של ממש לעצור, להרגיע את הגוף והנפש, ולהתחבר לרגע.
ד"ר סוזוקי, חוקר מוח יפני, טוען שהמוח שלנו עובד בצורה מחזורית. יש לו תקופות של פעילות אינטנסיבית ותקופות של מנוחה. אם אנחנו לא מאפשרים לו את המנוחה הזו, אנחנו פשוט שוחקים אותו. (מקור: ספרו של ד"ר סוזוקי, "Zen Brain").
אני מודה, לקח לי זמן להתרגל לזה. הרגשתי שאני מבזבזת זמן יקר. אבל אז הבנתי שההפסקות האלה דווקא מגבירות את הפרודוקטיביות שלי. כשאני חוזרת לעבודה, אני יותר מרוכזת, יותר יצירתית, ויותר אנרגטית.
אבל רגע, זה עובד רק על הנייר? האם גיליתי את הפתרון האולטימטיבי לעייפות? לא בדיוק. יש ימים שבהם שום דבר לא עוזר. ימים שבהם אני פשוט צריכה לנוח, לישון, או לעשות משהו שאני אוהבת. וזה בסדר.
החיים הם לא מרתון, הם ריקוד.
אז מה לקחת מכל זה?
- חפשו את ה-Ikigai שלכן. מה נותן לכן משמעות? מה גורם לכן לקום בבוקר עם חיוך?
- קבלו את השברים שלכן. העייפות היא לא כישלון, היא הזדמנות ללמוד על עצמכן.
- שלבו מנוחה במהלך היום. הפסקות קצרות יכולות לעשות פלאים.
אני יודעת שזה לא קל, אבל אני מאמינה בכן. אני מאמינה שאפשר לחיות חיים מלאים באנרגיה, גם בעולם המודרני. רק צריך למצוא את הדרך הנכונה.
אני עדיין לומדת, עדיין מגלה דברים חדשים. אבל אני כבר לא פוחדת מהעייפות. אני רואה בה חברה, מורה, מדריכה. ואתן? איך אתן מתמודדות עם העייפות? אשמח לשמוע בתגובות!
(מקור נוסף: מחקרים על יעילות הפסקות קצרות בעבודה, אוניברסיטת טוקיו).
