אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. סדנה על "מיפוי הגוף הרגשי". נשמע כמו משהו שיש רק בתל אביב, נכון? הייתי סקפטית. מאוד. אבל משהו בתיאור משך אותי. אולי זה הייאוש אחרי שנים של כאבים כרוניים שהרופאים לא הצליחו לפענח, אולי פשוט רציתי להאמין שיש עוד משהו שאני יכולה לעשות.
אז הלכתי.
האמת? היה מוזר. תרגילי נשימה, תנועות מוזרות, שאלות על רגשות שמעולם לא חשבתי עליהם ברצינות. אבל משהו התחיל לזוז בי. לא פיזית, אלא בפנים. הרגשתי כאילו אני מגרדת שכבות של שנים, שכבות של חוסר מודעות.
אחת המשימות הייתה למפות את הגוף שלי לפי הרגשות שאני חווה. איפה אני מרגישה כעס? עצב? שמחה? פחד? הופתעתי לגלות כמה מהרגשות האלה "גרים" במקומות ספציפיים בגוף שלי. למשל, הפחד תמיד התמקם לי בבטן, כמו אבן כבדה. הכעס, לעומת זאת, צרב לי בגרון ומתח לי את הלסת.
האם אי פעם עצרתם לחשוב איפה הרגשות שלכם גרים בגוף שלכם? זה נשמע קצת הזוי, אני יודעת, אבל תחשבו על זה לרגע.
הדבר המדהים הוא שברגע שהתחלתי להיות מודעת לקשר הזה, הקשר בין הרגשות שלי לגוף שלי, משהו התחיל להשתנות. הכאבים הכרוניים שלי, שהרופאים אמרו שהם "בלתי מוסברים", התחילו להירגע. לא מיד, ולא באופן קסום, אבל בהדרגה.
אני אסביר.
אחרי הסדנה, התחלתי להתייחס לגוף שלי אחרת. לא כמכונה שאני צריכה לתחזק, אלא כבית לנפש שלי. כבית שסופג את כל הרגשות שלי, גם את אלה שאני מנסה להדחיק. (מקור: "הגוף זוכר הכל" מאת בסל ואן דר קולק).
הבנתי שהכאבים שלי היו צעקה של הגוף שלי, צעקה שאומרת: "תקשיבי לי! אני לא יכול להכיל את כל הכעס הזה! אני לא יכול להחזיק את כל הפחד הזה!".
התחלתי לתרגל טכניקות של ויסות רגשי. מדיטציה, כתיבה יומית, שיחות עם חברות טובות. למדתי להרגיש את הרגשות שלי, לקבל אותם, ולשחרר אותם. לא להדחיק אותם, לא לברוח מהם, אלא פשוט לתת להם להיות.
אני מודה, זה לא היה קל. היו ימים שהרגשתי שאני חוזרת אחורה, שהכאבים חוזרים בעוצמה. אבל למדתי להיות סבלנית עם עצמי, לזכור שזה תהליך, ולא תוצאה מיידית.
יום אחד, תוך כדי תרגול נשימה, פתאום הבנתי משהו. הכאבים שלי לא היו האויב. הם היו המורה. הם לימדו אותי להקשיב לגוף שלי, להבין את הצרכים שלו, ולתת לו את מה שהוא צריך.
זה היה רגע מכונן.
אבל היי, זה לא אומר שזרקתי את כל התרופות והפסקתי ללכת לרופאים. ממש לא. אני עדיין לוקחת תרופות, ואני עדיין עושה בדיקות. אבל עכשיו אני רואה את הבריאות שלי בצורה הוליסטית יותר. אני מבינה שהבריאות הפיזית שלי קשורה לבריאות הרגשית שלי, וההפך. (מקור: ד"ר גאבור מטה, "כשהגוף אומר לא").
ומה לגבי הסדנה המוזרה הזאת? אני עדיין משתמשת בטכניקות שלמדתי שם. אני ממפה את הגוף שלי באופן קבוע, אני מקשיבה לרגשות שלי, ואני נותנת לעצמי את המרחב והזמן שאני צריכה כדי לעבד אותם.
האם זה פתרון קסם? ממש לא. האם זה עובד לכולם? אני לא יודעת. אבל לי זה שינה את החיים. זה לימד אותי להיות קשובה לעצמי, לאהוב את עצמי, ולטפל בעצמי בצורה מלאה יותר.
ואולי זה כל מה שצריך.
מה אתם חושבים? האם גם אתם מרגישים קשר בין הרגשות שלכם לגוף שלכם? אני ממש אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם.
