האמת? הייתי סקפטית. לא סתם סקפטית, ממש נודניקית סקפטית. אתם יודעים, מהסוג ששואל "נו באמת?" על כל דבר שני. ככה הגעתי לפגישה עם אורי, מומחה צמחי המרפא. באתי עם רשימת בעיות, מצפה שיפתור לי הכל עם איזו תערובת פלאים.
טעיתי.
אורי, איש עם עיניים טובות וזקן שנראה כאילו גדל עליו יחד עם השיחים שהוא מגדל, הקשיב בסבלנות לרשימת הקיטורים שלי. עייפות כרונית, מערכת עיכול רגישה, חרדות קלות שהפכו ליותר מדי נוכחות בחיי. סיימתי לנאום והוא שתק לרגע. ואז, במקום לתת לי מרשם, הוא שאל:
"מתי בפעם האחרונה עשית משהו שהזין אותך באמת, נעמה? משהו שגרם לך להרגיש מחוברת לעצמך, לגוף שלך?"
בום.
זה לא מה שציפיתי לשמוע. בכלל לא. חשבתי שהוא יתחיל לדבר על שורשים, עלים ומיצויים. אבל הוא דיבר על הנשמה. על החיבור. על עצמי.
זה תפס אותי לא מוכנה. התחלתי לגמגם משהו על עבודה, על מטלות, על החיים המודרניים שהם כמו מכונת כביסה שמסתובבת בלי הפסקה. ואז, פתאום, עלה לי בראש הריח של הלחם שאמא שלי הייתה אופה כשהייתי ילדה. הריח הזה, שהיה ממלא את הבית בחום ובביטחון. הלחם הזה, שהיה טעים יותר מכל דבר אחר בעולם.
"אני... אני זוכרת את הריח של הלחם שאמא שלי הייתה אופה," אמרתי, הקול שלי רעד קצת. "זה היה הדבר הכי מנחם בעולם."
אורי חייך. "אז למה את לא אופה?" הוא שאל.
שוב בום.
הבנתי באותו רגע שהוא לא עומד לרפא אותי עם צמחים בלבד. הוא עומד לעזור לי לרפא את עצמי. דרך החיבור מחדש לדברים שבאמת משמעותיים לי.
התחלתי לאפות. בהתחלה, זה היה כישלון אחד גדול. הלחם יצא דחוס, שרוף, או סתם חסר טעם. אבל לא ויתרתי. כל פעם למדתי משהו חדש. כל פעם הרגשתי קצת יותר מחוברת לבצק, לידיים שלי, לריח.
ואז קרה משהו מדהים. העייפות התחילה לפחות. הבטן הפסיקה להתלונן. החרדות... הן עדיין שם, אבל הן כבר לא מנהלות לי את החיים. (מקור: מחקרים רבים מצביעים על הקשר בין פעילות גופנית יצירתית, כמו אפייה, לבין שיפור במצב הרוח והפחתת חרדה. לדוגמה, מחקר שפורסם ב-Journal of Positive Psychology מצא שאנשים העוסקים בפעילויות יצירתיות קטנות על בסיס יומי דיווחו על רמות גבוהות יותר של אושר ורווחה נפשית).
הבנתי שאורי צדק. הצמחים שהוא נתן לי עזרו, אין ספק. אבל הדבר הכי חשוב היה החיבור הזה. החיבור לגוף שלי, לנשמה שלי, לדברים הקטנים שעושים לי טוב.
אבל רגע, מה הקשר לצמחי מרפא? כאן זה נהיה מעניין. כי אחרי כמה חודשים של אפייה, התחלתי לשים לב לצמחים אחרים. לאלה שגדלים בגינה שלי. לאלה שאני רואה כשאני מטיילת בטבע.
התחלתי לשאול שאלות. מה זה? למה זה משמש? איך אפשר להשתמש בזה? (נקודה למחשבה: כמה פעמים אנחנו עוברים ליד צמח מבלי בכלל לשים לב אליו?).
מצאתי את עצמי קוראת ספרים על צמחי מרפא, מדברת עם חקלאים מקומיים, ואפילו מכינה תה מצמחים שאספתי בעצמי (בזהירות, כמובן! תמיד צריך לדעת מה אתם עושים). (מקור: הספר "Herbal Medicine: From the Heart of the Earth" מאת שרון טילי, הוא מקור מצוין למידע מקיף על צמחי מרפא ושימושיהם).
הבנתי שאורי לא רק עזר לי לרפא את עצמי, הוא גם פתח לי דלת לעולם חדש. עולם שבו אני לא רק צרכנית של תרופות, אלא גם משתתפת פעילה בריפוי שלי. עולם שבו אני מחוברת לטבע, לגוף שלי, לנשמה שלי.
אני יודעת, זה נשמע קצת קיטשי. אבל זאת האמת. השאלה שאורי שאל אותי שינתה את הכל. היא גרמה לי להבין שהריפוי האמיתי מתחיל מבפנים. מהחיבור. מהדברים הקטנים שעושים לנו טוב.
אז מה הנקודה? תשאלו את עצמכם: מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו שהזין אתכם באמת? משהו שגרם לכם להרגיש מחוברים לעצמכם, לגוף שלכם?
אולי זאת אפייה, אולי זאת גינה, אולי זאת מוזיקה, אולי זאת ריקוד. לא משנה מה זה. פשוט תעשו את זה. כי זה הדבר הכי חשוב. זה הריפוי האמיתי. ואולי, רק אולי, זה גם יפתח לכם דלת לעולם חדש, כמו שזה פתח לי.
עכשיו, ספרו לי אתם: מה הריח שמחזיר אתכם הביתה? מה גורם לכם להרגיש חיים? אני באמת רוצה לדעת.
