האמת? קצת מביך להודות בזה. אני, בחורה רצינית, עם תואר שני ונטייה לפודקאסטים פילוסופיים, מצאתי את עצמי מכורה לדייסו. כן, החנות עם הכל ב-10 שקלים (טוב, פחות או יותר).
אבל רגע, לפני שאת שופטת, תקשיבי למה זה קורה ומה זה מלמד אותי על עצמי ועל העולם.
פעם חשבתי ש"דייסו" זה סתם גימיק – עוד דרך לנצל את הצורך שלנו בדברים נוצצים וזולים. אבל אז, במהלך חיפוש נואש אחר קופסה לאחסון חרוזים (סיפור אחר לגמרי), נכנסתי לאחת כזו. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
בהתחלה זה היה ה"וואו" הראשוני – כלי מטבח מגניבים, כלי כתיבה חמודים, מסכות פנים שלא ידעתי שאני צריכה. אבל אחרי כמה ביקורים, התחלתי לשים לב למשהו אחר. משהו עמוק יותר.
הינה משהו ששמעתי ממיכל דליות פעם: "ילדים לא צריכים הרבה. הם צריכים הורים נוכחים". וואלה, גם אנחנו לא צריכים הרבה. אבל מה שאנחנו כן צריכים, זה גישה לדברים שמקלים על היום יום שלנו. זה משהו שדייסו נותנת.
אוקיי, אז מאיפה בכלל מתחילים לנתח תופעה כזאת? חשבתי לעצמי. פניתי למאמר של חוקרת הצרכנות בריאן וונסינק, שכתבה בספרה "Mindless Eating" על האופן שבו הסביבה שלנו מעצבת את הרגלי האכילה שלנו. ואז הבנתי – גם הרגלי הקנייה שלנו מעוצבים על ידי הסביבה. ודייסו, בצבעוניות המוגזמת שלה, המוזיקה הקצבית והמגוון האינסופי, היא סביבה מאוד מעצבת.
אבל זה לא רק הסביבה. זה גם הפסיכולוגיה של המחיר.
מחיר נמוך = סיכון נמוך. זה מאפשר לנו להתנסות, לקנות דברים שאולי לא היינו מעיזים לקנות במחיר מלא. קרה לך פעם שראית משהו בדייסו שאמרת "מה אכפת לי, זה רק 10 שקלים, אני אנסה"? לי קרה הרבה פעמים. וזה כנראה לא מקרי.
אני חושבת שצריך רגע לעצור ולשאול את עצמנו: למה אנחנו כל כך אוהבים לקנות דברים קטנים וזולים? האם זה באמת מספק אותנו, או שזה רק הסחת דעת זמנית מהדברים האמיתיים שחסרים לנו?
אני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה. קניתי כבר יותר מדי מחברות חמודות שאני בחיים לא אשתמש בהן, ויותר מדי מדבקות שאני לא יודעת מה לעשות איתן. אבל מתוך הטעויות האלה, למדתי משהו חשוב.
אחד הדברים המדהימים בדייסו הוא איך אפשר למצוא שם פתרונות יצירתיים לבעיות יומיומיות. למשל, מצאתי שם קופסאות אחסון קטנות שמתאימות בול לארגון מגירת האיפור שלי. כן, אולי זה נשמע שטחי, אבל זה שיפר לי את הבוקר! וכשחושבים על זה, בעצם, גם אריסטו חשב שאסטתיקה יכולה להשפיע על המצב המנטלי שלנו.
אבל רגע, לא הכל ורוד.
יש גם את הצד האפל של דייסו – הצריכה המוגברת, הפלסטיק הזול, ההרגשה הזמנית של אושר שאחריה מגיע ריקנות. אני לא יכולה להתעלם מזה. ואני לא חושבת שאנחנו צריכים להתעלם מזה.
אני חושבת שהפתרון הוא לא להימנע מדייסו לחלוטין (למרות שזה אולי יהיה בריא לארנק שלי). הפתרון הוא להיות מודעת יותר. לקנות רק מה שאנחנו באמת צריכים, ולהעריך את הדברים שיש לנו.
הנה משהו שמדהים אותי: דייסו גורמת לי לחשוב על צרכנות. למה אני קונה? מה אני באמת צריכה? מה אני יכולה לעשות עם מה שכבר יש לי?
אז כן, אני עדיין אוהבת את דייסו. אבל אני אוהבת אותה בצורה שונה עכשיו. אני אוהבת אותה כאמצעי לחקור את עצמי ואת העולם. כאמצעי לשאול שאלות קשות על צרכנות ועל אושר.
ואולי, רק אולי, אני אמצא שם את הפתרון המושלם לאחסון החרוזים שלי. או שלא. אבל לפחות נהניתי מהדרך.
ואת? מה דעתך על דייסו? האם גם את מצאת את עצמך שם? ומה למדת מזה על עצמך? אני באמת רוצה לדעת.
