האמת? שנאתי את הפלורסנט הזה. אור קר, מעקר, מזכיר לי עוד יום במשרד שבו אני לא בדיוק...אני. אבל דווקא כשעמדתי להחליף אותו, בדיוק לפני שהנורה עשתה את הנשיפה האחרונה שלה, הבנתי משהו. משהו על החיפוש הזה אחרי משמעות, אחרי "הדבר" שאנחנו אמורים לעשות.
תמיד אמרו לי שאני צריכה "להצליח". לימודים, עבודה טובה, קידום. צ'ק, צ'ק, צ'ק. עשיתי הכל נכון, לפחות לפי הספר. אבל בפנים? בפנים רעש, תהייה. זהו זה? זו המשמעות שאני מחפשת?
התחלתי לחפש תשובות במקומות לא צפויים. קראתי הכל. מהפסיכולוגיה החיובית של טל בן שחר (כן, גם אני נפלתי בפח של "האושר"), ועד למאמרים על איקיגאי - הפילוסופיה היפנית למציאת שמחה בתכלית הקיום. גיליתי משהו חשוב: אושר הוא לא יעד, הוא תוצר לוואי. תוצר לוואי של עשייה משמעותית.
רגע של תובנה: המשמעות לא מחכה לנו בסוף הדרך, היא נמצאת בדרך עצמה.
אבל מה זה אומר בפועל? איך מוצאים את הדרך הזו? כאן זה נהיה מסובך. ניסיתי הכל. קורס צילום, התנדבות עם בעלי חיים, אפילו חוג קרמיקה (בסדר, הקרמיקה הייתה טעות. יצאו לי בעיקר צלחות עקומות). שום דבר לא באמת "תפס". הרגשתי כמו דפדפן שמחפש wifi - חיפוש אינסופי אחרי נקודת חיבור.
ואז, במקום הכי לא צפוי, מצאתי. שיעור תפירה. כן, תפירה. נשמע משעמם, נכון? חשבתי ככה גם אני. אבל משהו בחיבור בין הידיים, הבד והיצירה, קסם לי. גיליתי שיש בי תשוקה ליצור, להביא משהו חדש לעולם, גם אם זה רק תיק צד מוזר.
זה לא אומר שמצאתי את "הדבר". ממש לא. אבל מצאתי כיוון. מצאתי משהו שגורם לי לקום בבוקר עם חיוך. והבנתי משהו חשוב:
תובנה קטנה וחשובה: לפעמים, המשמעות מסתתרת במקומות הכי בנאליים.
אבל כאן מתחילה השאלה האמיתית: איך אני משלבת את התשוקה הזו עם החיים שלי? איך אני מצליחה להתפרנס מזה? אני לא יודעת. וזה בסדר. אני לא חייבת לדעת הכל עכשיו. (ד"ר ברנה בראון, אגב, מזכירה לנו כל הזמן את החשיבות של פגיעות ואומץ לב לחבק את הלא נודע).
אבל אני כן יודעת שאני רוצה להקדיש יותר זמן לתפירה. אולי אפתח חנות קטנה, אולי אלמד אחרים, אולי פשוט אמשיך ליצור לעצמי. העיקר הוא לא לעצור, להמשיך לחפש, להמשיך לנסות.
אני יודעת שזה לא פתרון קסם. החיים עדיין מלאים באתגרים, בפחדים ובספקות. אבל עכשיו, יש לי מצפן. מצפן שמוביל אותי לכיוון הנכון, גם אם אני לא יודעת בדיוק מה נמצא שם.
אני לא יכולה להבטיח לכם שתמצאו את "הדבר" שלכם. אני גם לא יכולה להגיד לכם שהחיים יהפכו פתאום למושלמים. אבל אני כן יכולה להבטיח לכם ששווה לנסות. שווה לחפש. שווה לצאת מהקופסה, לנסות דברים חדשים, לפעמים גם דברים שנראים לכם מטופשים.
אני יודעת שזה קל להגיד וקשה לעשות. אני יודעת שיש ימים שבהם כל מה שאתם רוצים זה לשכב במיטה ולראות נטפליקס. וזה בסדר. גם לי יש ימים כאלה. אבל אני מזכירה לעצמי כל פעם מחדש:
משפט אחד שמזכיר לי הכל: גם הנורה הכי חשוכה יכולה להאיר.
אז מה עכשיו? מה אתם הולכים לעשות היום כדי להתקרב קצת יותר למשמעות שלכם? מה הדבר הקטן שאתם יכולים לנסות, הדבר המוזר שמסקרן אתכם? תשתפו אותי, אני באמת רוצה לדעת. אולי ביחד נמצא את האור בקצה המנהרה. או לפחות נצליח להחליף את הנורה המזמזמת הזו אחת ולתמיד.
