הקיר הזה. הו, הקיר הזה. שנתיים הוא עמד שם, עירום, לבן, וריקני, כאילו לועג לכל מאמצי העיצוב שלי. אתם יודעים איך זה, נכון? אתם מסיימים שיפוץ, חושבים שהכל מושלם, ואז... בום! קיר ריק, גדול, מבהיר לכם שאתם רחוקים מזה.
חשבתי שאני יודעת מה אני עושה. למדתי עיצוב פנים, קראתי בלוגים, עקבתי באינסטגרם אחרי כל הגורואים. האמנתי שאני מבינה את העקרונות: פרופורציה, צבע, טקסטורה. אבל הקיר הזה... הוא היה כמו מבחן פתע שלא התכוננתי אליו.
ניסיתי הכל. תמונות גדולות, תמונות קטנות, מדפים צפים, טפטים מיוחדים. שום דבר לא עבד. הכל נראה... לא במקום.
אז התייעצתי. עם חברות, עם מעצבות, אפילו עם אמא שלי (שבדרך כלל צודקת, למרות שאני לא מודה בזה). קיבלתי עצות מפה ומשם: "תשימי מראה גדולה!", "תצבעי בצבע נועז!", "תתלי גלריה של תמונות משפחתיות!". אבל שום דבר לא הרגיש נכון. זה היה כמו לנסות להלביש מישהו בבגדים שלא שלו.
התסכול גבר. התחלתי לפקפק בטעם שלי, ביכולות שלי, אפילו בהחלטה שלי לעבור דירה. זה הגיע למצב שהייתי נמנעת מלהסתכל על הקיר, כאילו הוא איזה מפלצת אורבת בחושך.
ואז קרה משהו.
יום אחד, בזמן שגללתי באינסטגרם (כן, שוב), נתקלתי בציטוט של האמן היפני קאיצ'ירו פוקאסאווה. הוא דיבר על "ואבי-סאבי" - תפיסה יפנית שמכבדת את היופי באי-שלמות, ארעיות ופשטות.
וואו.
משהו נפל לי. (באמת, כמעט הפלתי את הטלפון).
אולי הקיר הזה לא צריך להיות מושלם? אולי הוא צריך להיות... הוא?
יצאתי למסע חדש. הפסקתי לחפש את "הפתרון" המושלם והתחלתי להתבונן. בקיר, באור, בחדר, בעצמי.
קראתי עוד על וואבי-סאבי. הבנתי שזה לא רק סגנון עיצוב, אלא תפיסת חיים. זה לראות יופי בפגמים, לקבל את השינויים, למצוא שמחה בפשטות.
(אם אתם רוצים להעמיק, אני ממליצה על הספר "Wabi-Sabi for Artists, Designers, Poets & Philosophers" של Leonard Koren. זה שינה לי את כל הפרספקטיבה.)
ואז זה הכה בי. הקיר הזה לא ריק. הוא פוטנציאל. הוא הזדמנות. הוא יכול להיות כל מה שאני רוצה שהוא יהיה.
אבל לא באופן מלאכותי, לא באופן מאולץ.
החלטתי ללכת על משהו מינימליסטי, כמעט סגפני. מצאתי ענף עץ יפהפה ביער הסמוך, ניקיתי אותו, ושמתי אותו על הקיר. פשוט ככה.
זהו.
בהתחלה הייתי סקפטית. זה הכל? זה הפתרון אחרי שנתיים של חיפושים מטורפים?
אבל ככל שעבר הזמן, התחלתי לאהוב את זה יותר ויותר. הענף הזה, עם העקמומיות הטבעית שלו, עם הגוונים המשתנים שלו, עם הפשטות המדהימה שלו, הוא שיקף משהו עמוק בתוכי.
זה לימד אותי שיעור חשוב על שלמות.
שלמות לא אומרת להיות מושלם. היא אומרת להיות אותנטי. היא אומרת לקבל את הפגמים, את החולשות, את חוסר הוודאות.
(ואני מודה, גם אחרי שמצאתי את הפתרון, עדיין היו רגעים של ספק. "אולי זה משעמם מדי?", "אולי אנשים יחשבו שאני עצלנית?". אבל למדתי להתעלם מהקולות האלה.)
אני לא יודעת אם זה הפתרון הנכון לכולם. עיצוב פנים הוא עניין אישי. מה שעובד בשבילי, לא בהכרח יעבוד בשבילכם.
אבל אני כן יודעת שמה שלמדתי מהקיר הזה שינה את החיים שלי.
זה גרם לי להבין שיופי נמצא בכל מקום, גם במקומות הכי לא צפויים. זה גרם לי לקבל את עצמי כמו שאני, עם כל הפגמים והחולשות.
זה גרם לי להפסיק לרדוף אחרי שלמות ולהתחיל לחגוג את החיים.
אז מה הסוד של הקיר החשוף?
הוא לא טמון בפתרון ספציפי. הוא טמון בשינוי הפרספקטיבה. הוא טמון בלראות את היופי בפשטות, באי-שלמות, באותנטיות.
מה אתם חושבים? האם גם אתם נאבקים עם רעיון השלמות בחיים שלכם? שתפו אותי בתגובות!
