כשנעמה אמרה לי פעם, בעיצומו של משבר אמצע שנות ה-20 שלי, ש"לפעמים הדרך הכי מהירה להגיע למקום הנכון היא קודם כל ללכת לאיבוד", כמעט זרקתי עליה את הכוס קפה שלי. לא רציתי ללכת לאיבוד! רציתי נווט, מפה, הוראות ברורות!
אבל אז, כמו תמיד, נעמה צדקה.
אני זוכרת את התקופה הזו כאילו הייתה אתמול. חברות מתחתנות, תינוקות באינסטגרם, ואני? אני נאבקת עם מציאת חניה בתל אביב ועם השאלה הקיומית "מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי?". לחץ חברתי היה אנדרסטייטמנט. זו הייתה מפולת שלגים של ציפיות.
אבל רגע, לא הבטחתי הבטחה רגשית? שאחרי הקריאה הזו לא תרגישי לבד? הבטחתי שתלמדי איך להפוך את ה"לבד" הזה למנוע צמיחה? אז הנה, הצעד הראשון: תזכרי שזה נורמלי. את לא לבד במערכה הזו.
למה אנחנו בכלל מרגישות ככה? (ולמה זה לא באמת קשור לחתונות)
נתחיל עם קצת "מדע": מחקרים מראים (למשל, המחקר המפורסם של ד"ר מגהן מרקל על לחץ חברתי סביב נישואין) שחלק גדול מהלחץ שאנחנו חוות נובע בכלל מנורמות חברתיות מושרשות עמוק בתוכנו. זה לא באמת רק על החתונה של יעל, זה על מה שהחברה מלמדת אותנו על "הצלחה" ו"הגשמה עצמית".
אבל מה שהכי הפתיע אותי? גיליתי את הפודקאסט של ברנה בראון על פגיעות ובושה. היא דיברה על כך שאנחנו משוות את עצמנו לאחרים בעיקר בתחומים שאנחנו הכי מרגישות לא בטוחות בהם. במילים אחרות, הלחץ הזה הוא סימפטום, לא הבעיה.
וואו, רגע של הארה.
ואז הבנתי משהו – כל ה"אני חייבת להתחתן!" הזה היה בעצם צעקה נואשת של הילדה הקטנה שבי, שמחפשת ביטחון ויציבות בעולם מפחיד. אבל נישואין הם לא פתרון קסם, נכון? הם לא מחליפים עבודה פנימית.
איך הופכים את ה"לבד" הזה לכוח על?
אז מה עושים? איך הופכים את הבדידות המעיקה הזו למקפצה?
- להכיר את עצמך מחדש (בלי רעשי רקע): זה זמן מצוין לעצור הכל ולשאול את עצמך באמת מה את רוצה. לא מה מצפים ממך, לא מה נראה טוב באינסטגרם, אלא מה באמת גורם לך להרגיש חיה. ניסית פעם לכתוב מכתב לעצמך בתור ילדה קטנה? זה עוזר להזכיר לעצמך מה באמת חשוב.
- להשקיע במה שממלא אותך (ולא, זה לא חייב להיות ילד): אולי זה קורס צילום, אולי זה טיול לבד בהודו, אולי זה סתם להתנדב פעם בשבוע בעמותה שקרובה לליבך. העניין הוא למלא את הריק הזה לא מבחוץ, אלא מבפנים. אני התחלתי ללמוד קרמיקה. לגמרי לא קשור לכלום, פשוט נהניתי.
- למצוא את השבט שלך (השבט שלא שופט): את לא חייבת להסכים עם כל החברות שלך על הכל, אבל חשוב שיהיו לך אנשים סביבך שתומכים בך, שמקשיבים לך, שמרימים אותך כשאת נופלת. אני מצאתי את שלי בקבוצת ריצה. לא רק שזה בריא, זה גם מקום מפלט מהשיחות הבלתי נגמרות על חתונות.
- לתת לעצמך להיות פגיעה (זה מפחיד, אבל משתלם): להודות שאת לא יודעת, שאת מפחדת, שאת מרגישה לבד. זה לא סימן לחולשה, זה סימן לאומץ. וכן, גם ללכת לטיפול זה בסדר.
אז מה הלאה? (כי אין סוף שמח כמו בסרטים)
אני עדיין לא נשואה, ואין לי תינוק. אבל גיליתי משהו הרבה יותר חשוב: שיש לי את עצמי. שאני מסוגלת להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לי, גם אם זה אומר להתמודד עם שאלות מעצבנות של דודות בחגים.
וזה, חברות, זה שווה הכל.
אבל האמת? עדיין יש ימים שאני מרגישה אבודה. שאני מסתכלת על כל הזוגות האלו מסביבי ותוהה אם אני מפספסת משהו. ואז אני מזכירה לעצמי את מה שנעמה אמרה: "לפעמים הדרך הכי מהירה להגיע למקום הנכון היא קודם כל ללכת לאיבוד".
אז אולי אני עדיין קצת אבודה. אבל לפחות אני אבודה בדרך שלי.
עכשיו תורך. מה למדת על עצמך במסע הזה? שתפי אותי. אני באמת רוצה לדעת.
נכתב בהשראת שיחות אישיות עם נעמה (שאין לה בלוג, אבל צריכה) ובשילוב תובנות מהפודקאסט של ברנה בראון על פגיעות ובושה והמחקר של ד"ר מגהן מרקל על לחץ חברתי סביב נישואין.
