אני חייבת להודות – הקיר הזה כמעט ניצח אותי. שנתיים הוא בהה בי, ריק ודורשני, מעל הספה בסלון. קיר חשוף, צבוע לבן, שנועד להיות קנבס, אבל הפך למקור מתמיד לתסכול. כל כך הרבה רעיונות היו לי, כל כך הרבה השראות ראיתי באינטרנט, ובסוף? כלום. רק חלל לבן עצום שמזכיר לי את חוסר היכולת שלי לקבל החלטה.
האמת היא, שבהתחלה כעסתי על הקיר. אחר כך כעסתי על עצמי. "מה הבעיה שלך?", מלמלתי לעצמי לא פעם, "זה בסך הכל קיר!". אבל זה היה יותר מזה. הקיר הזה סימל עבורי את הפער בין מה שרציתי להיות – מעצבת, יצירתית, בטוחה בעצמי – לבין מה שהייתי בפועל: תקועה, מפחדת לטעות, פרפקציוניסטית כפייתית.
אז מה השתנה? איך הצלחתי סוף סוף לפצח את הקיר הזה? לא תאמינו, אבל זה התחיל בכישלון מוחלט.
הכישלון שהפך לתובנה
ניסיתי הכל. לוחות השראה, צבעים שונים, אפילו שקלתי להזמין מישהו מקצועי. אבל שום דבר לא הרגיש נכון. ואז, יום אחד, החלטתי פשוט לצייר. בלי תכנון, בלי לחשוב יותר מדי. לקחתי מכחול, טבלתי אותו בצבע אקרילי כחול, והתחלתי למרוח על הקיר. מה יצא? בלאגן אחד גדול. כתמים כחולים בכל מקום, בלי שום צורה או הגיון.
התייאשתי. הרגשתי מטומטמת. "אני פשוט לא טובה בזה", חשבתי לעצמי, "אולי אני צריכה להפסיק לנסות". אבל אז, כשעמדתי מול הבלגן הכחול הזה, הבנתי משהו.
הפחד מכישלון היה גדול יותר מהרצון ליצור.
הבנתי שהפכתי את הקיר הזה למשימה בלתי אפשרית, כי פחדתי לטעות. פחדתי שלא יצא יפה, פחדתי שאנשים יצחקו עלי, פחדתי שאגלה שאני לא מוכשרת כמו שחשבתי.
אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ הזה?
הסוד הוא... תתפלאו, לא בעיצוב
אחרי הכישלון הכחול, החלטתי לעשות הפסקה. לקרוא קצת, ללמוד דברים חדשים. נתקלתי במאמר מעניין של ד"ר ברנה בראון, חוקרת בושה וחוסן, על הכוח של פגיעות (vulnerability). היא טוענת שהיכולת שלנו להיות פגיעים, להראות את עצמנו כמו שאנחנו באמת, היא המפתח לאושר, לאהבה וליצירתיות. (בראון, ב. (2010). The gifts of imperfection: Let go of who you think you're supposed to be and embrace who you are. Hazelden Publishing.)
זה היכה בי כמו פטיש. הרי זה בדיוק מה שעשיתי עם הקיר הזה! ניסיתי להיות מישהי שאני לא – מעצבת פנים מושלמת, עם טעם משובח ויכולות על-אנושיות. במקום זה, הייתי צריכה פשוט להיות אני.
אבל איך מתרגמים את זה לקיר?
מקורות השראה לא צפויים
החלטתי להתחיל לחפש השראה במקומות אחרים, לא רק במגזינים לעיצוב פנים. התחלתי להסתכל על הטבע, על אמנות רחוב, על תמונות ישנות מהילדות שלי. אפילו התחלתי לקרוא שירה.
באחד הערבים, כשקראתי שיר של יהודה עמיחי, נתקלתי בשורה שפשוט הקפיצה אותי: "מהמקום שבו אנו צודקים, לעולם לא יצמחו פרחים". (עמיחי, י. (1963). אֲחִיזָה. שוקן).
וואו. זה היה מדויק. מהמקום שבו ניסיתי להיות צודקת, מושלמת, לא יצא שום דבר יפה. הייתי צריכה לשחרר.
הקיר כיומן מסע
אז מה עשיתי? החלטתי להפוך את הקיר ליומן מסע. התחלתי לצייר עליו דברים שאני אוהבת, דברים שמסמלים עבורי תקופות בחיים, דברים שמצחיקים אותי. ציירתי פרחים, כמובן. ציירתי את הכלב שלי, את הים, את הבית של סבתא שלי.
בהתחלה, זה היה קצת מלחיץ. עדיין פחדתי לטעות, עדיין היו לי רגעים של ספק. אבל בכל פעם שהרגשתי ככה, הזכרתי לעצמי את מה שלמדתי: אני לא צריכה להיות מושלמת. אני רק צריכה להיות אמיתית.
האמת משחררת, גם על הקיר.
אני לא אגיד לכם שהקיר שלי מושלם עכשיו. הוא לא. יש בו עדיין כתמים כחולים, יש בו ציורים קצת עקומים, יש בו אפילו כמה טעויות. אבל הוא שלי. הוא מספר את הסיפור שלי. והוא מזכיר לי כל יום שגם בכישלון יש יופי.
הסוד האמיתי (רמז: הוא לא טמון בצבע)
אז מה היה הסוד של הקיר הזה? האם זה הטכניקה? האם זה הצבע? האם זה סוג המכחול? לא.
הסוד היה בי. ביכולת שלי לשחרר את הפחד, להיות פגיעה, ולאפשר לעצמי ליצור מתוך מקום אמיתי.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי אני מאמינה שלכולנו יש "קיר" כזה בחיים. משהו שתוקע אותנו, משהו שמפחיד אותנו, משהו שאנחנו לא יודעים איך להתמודד איתו. והתשובה, לדעתי, לא טמונה בפתרון קסם חיצוני, אלא בשינוי פנימי.
מהו ה"קיר" שלכם? מה מפחיד אתכם ליצור? ומה הייתם עושים אם לא הייתם מפחדים לטעות?
אני באמת סקרנית לשמוע. שתפו אותי!
