אוקיי, בואו נדבר על חרדת סוללה. כן, אני יודעת, זה נשמע קצת מצחיק בהתחלה. אבל תאמינו לי, בשבילי, זה היה רציני. פעם הייתי מאותן אנשים שמתחילות להזיע כשהאייפון מגיע ל-20%. הייתי מדמיינת תסריטים אפוקליפטיים שבהם אני תקועה בלי ניווט, בלי מוזיקה, בלי דרך לתקשר עם העולם. זה הגיע לרמה של סיוטים, בחיי!
אני זוכרת פעם אחת, הייתי בטיול בצפון עם חברות. הנוף היה מדהים, האוויר צלול, והאייפון שלי הראה 12%. 12%! במקום ליהנות מהרגע, התחלתי לחפש שקע נואשות. פשוט רצתי כמו משוגעת. כשמצאתי סוף סוף מסעדה עם שקע פנוי, הרגשתי כאילו ניצחתי את הגורל. בדיעבד? קצת מביך.
אז, איך הגעתי מההיסטריה הזו לשלווה יחסית? זה היה תהליך, אבל הוא התחיל בשאלה פשוטה: למה זה כל כך מפחיד אותי?
אני מודה, בהתחלה חשבתי שהתשובה ברורה: אני תלויה בטלפון שלי! אבל ככל שחפרתי יותר, גיליתי משהו עמוק יותר. הפחד לא היה מהסוללה עצמה, אלא ממה שהיא מייצגת: חוסר שליטה, ניתוק מהעולם, תחושת חוסר אונים. וואו.
אחד הדברים שעזרו לי להבין את זה היה מחקר שקראתי על "פחד החמצה" – Fear of Missing Out, או בקיצור FOMO. המחקר הזה, שפורסם בכתב העת "Computers in Human Behavior" (Przybylski et al., 2013), הראה קשר ישיר בין שימוש מופרז ברשתות חברתיות לתחושות של חרדה ובדידות. זה הכה בי בעוצמה. האם אני באמת מפחדת לפספס משהו, או שאני סתם מנסה למלא חלל פנימי?
זה היה רגע מכונן. החלטתי שאני חייבת לעשות משהו.
הצעד הראשון היה להתחיל להגביל את השימוש שלי בטלפון. זה היה קשה בהתחלה, אני לא אשקר. הייתי רגילה לבדוק את האינסטגרם כל חמש דקות, ועכשיו הייתי צריכה להילחם בדחף הזה. מה עשיתי? התחלתי להשאיר את הטלפון בתיק כשהייתי עם חברים, קניתי שעון מעורר אנלוגי כדי לא להשתמש בטלפון כשעון, וניסיתי להקדיש זמן לדברים שבאמת עושים לי טוב - קריאה, יוגה, שיחות עם אנשים שאני אוהבת (פנים מול פנים, כן?).
ואז, הגיע עוד רגע הארה. פעם, שמעתי פודקאסט עם פסיכולוגית שאמרה משהו שהדהד לי מאוד: "החרדה היא לעתים קרובות ניסיון של המוח שלנו להגן עלינו ממשהו. אבל לפעמים, ההגנה הזו מגבילה אותנו יותר ממה שהיא מועילה לנו." זה גרם לי לחשוב: אולי החרדה שלי מהסוללה הייתה ניסיון להגן על עצמי מפני תחושת הבדידות והניתוק?
הבנתי שאני צריכה ללמוד לסמוך על עצמי יותר, ופחות על הטכנולוגיה. התחלתי לתרגל מיינדפולנס, ללמוד איך להיות ברגע הזה, בלי הסחות דעת. זה היה תהליך איטי, אבל הוא עבד.
אבל זה לא אומר שהכל מושלם עכשיו. עדיין יש ימים שאני מרגישה חרדה כשהסוללה מתחילה לרדת. אבל עכשיו, אני יודעת איך להתמודד עם זה. אני מזכירה לעצמי שגם אם הטלפון ייכבה, אני אסתדר. אני תמיד מסתדרת.
אני גם מודה שלמדתי להשתמש בטכנולוגיה לטובתי. גיליתי אפליקציות שמנטרות את השימוש שלי בטלפון, אפליקציות מדיטציה, ואפילו אפליקציה שמזכירה לי לקחת הפסקות מהמסך. הנה משהו שאף פעם לא חשבתי שאגיד: הטכנולוגיה עזרה לי להתגבר על ההתמכרות לטכנולוגיה!
המסע הזה לימד אותי משהו חשוב על עצמי: אני חזקה יותר ממה שחשבתי. אני מסוגלת להתמודד עם קשיים, גם בלי הטלפון שלי. וכן, לפעמים אני עדיין בודקת את הסוללה, אבל עכשיו אני עושה את זה מתוך מודעות, ולא מתוך פאניקה.
אז מה למדתי? שהחרדה שלנו לעתים קרובות חושפת משהו עמוק יותר על עצמנו. זה לא תמיד קל להתמודד עם זה, אבל זה תמיד שווה את זה. וכן, תמיד כדאי להחזיק מטען נייד. ליתר ביטחון, אתם יודעים... 😉
אבל ברצינות, מה אתכם? איזה פחדים קטנים שולטים בחיים שלכם? ואולי, רק אולי, הם מסתירים משהו גדול יותר? אשמח לשמוע בתגובות!
