הריח של עוגת השמרים של סבתא תמיד ידע איך לנחם אותי, גם כשהייתי ילדה סוררת וגם כשהפכתי לאישה שמנסה לפענח את החיים. אבל לא העוגה היא מה שאני זוכרת הכי הרבה מהביקורים אצלה. זו הייתה תובנה אחת קטנה, שנזרקה כבדרך אגב, ששינתה לי את כל התפיסה על אושר.
אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הייתי תקועה בלופ אינסופי של עבודה, דייטים כושלים וניסיון נואש "להצליח" לפי כל הכללים. הייתי מותשת, אבל לא הבנתי למה.
"נעמה," סבתא אמרה לי בזמן שהיא לששה את הבצק, "למה את כל כך מסבכת את החיים?"
משפט אחד.
אני, כמובן, התגוננתי. הסברתי לה על הקריירה, על הציפיות, על הצורך להוכיח את עצמי. היא הקשיבה בסבלנות, והחיוך החכם שלה רימז שהיא יודעת משהו שאני עדיין לא מבינה.
ואז היא אמרה את זה: "מותק, האושר לא מחכה לך בסוף המסלול. הוא נמצא במה שאת בוחרת להכניס לתוך המסלול שלך."
בום.
האמת? בהתחלה התעצבנתי. (כן, אני מודה, גם תובנות עמוקות יכולות לעצבן!). חשבתי לעצמי: "בטח, לסבתא קל להגיד. היא כבר הגיעה לגיל שלה, היא לא צריכה לרדוף אחרי כלום."
אבל משהו בדברים שלה נשאר איתי. הם חלחלו לאט לאט, כמו שמרים בבצק, עד שהתחלתי להבין.
סבתא לא אמרה לי לוותר על השאיפות שלי. היא פשוט אמרה לי לבחור אותן בקפידה. לא להכניס לחיים שלי דברים רק כי "צריך" או כי "כולם עושים את זה".
התחלתי לחקור את עצמי. מה באמת עושה לי טוב? מה גורם לי להרגיש חיה?
התחלתי עם דברים קטנים. הפסקתי לראות סדרות טלוויזיה שלא עניינו אותי, רק כדי "להיות בעניינים". התחלתי להקדיש יותר זמן לציור, תחביב שנטשתי מזמן בגלל "חוסר זמן". הפסקתי ללכת למקומות שלא נהניתי בהם, רק כדי לרצות אחרים.
(אגב, אם אתן מחפשות רעיונות לפעילויות שמגבירות אושר, מחקרים מראים שפעילות גופנית בטבע, התנדבות ועזרה לאחרים נמצאו כמשפיעות במיוחד. [מקור: Journal of Happiness Studies]. אני אישית התחלתי ללכת לים כל בוקר, וזה עשה פלאים.)
זה לא היה קל. היו רגעים שהרגשתי שאני מפסידה משהו. שאני לא "מספיק" שאפתנית או "מספיק" חברתית. אבל עם כל בחירה כנה, הרגשתי יותר קרובה לעצמי.
וזה, חברות, היה השינוי האמיתי.
הפסקתי לרדוף אחרי אושר מדומה, והתחלתי ליצור לעצמי חיים שמלאים בדברים שבאמת משמחים אותי. לא חייב להיות גרנדיוזי. לפעמים זה רק כוס קפה טובה בשמש, שיחה כנה עם חברה או עמוד בספר שאני אוהבת.
הבנתי שאושר הוא לא יעד. הוא מסע. והוא תלוי רק בי.
אבל הנה האמת: גם היום, לפעמים, אני נופלת למלכודות הישנות. אני מוצאת את עצמי שוב מסבכת את החיים, מנסה לרצות אחרים או רודפת אחרי מטרות לא לי. ואז אני עוצרת, נושמת עמוק, ונזכרת בסבתא.
היא לימדה אותי לא רק איך לאפות עוגת שמרים טעימה, אלא גם איך לאפות חיים שמחים.
ואם אתן שואלות אותי, זה המתכון הכי טוב בעולם.
אז מה אתן מכניסות לחיים שלכן? מה הדבר הקטן הזה שיכול לשנות לכן את כל התמונה? אני באמת רוצה לדעת.
