אוי, הקרב על השלט... מי לא מכיר את זה? אני זוכרת תקופות בבית שהשלט היה כמו כדורגל לוהט, עובר מיד ליד, מלווה בצעקות ("אני ראיתי קודם!") ותככים. זה מעייף, זה מרחיק, ובעיקר – זה כל כך מיותר!
אני נעמה, ובואו נודה – גם אני נפלתי לא פעם למלכודת הזו. חשבתי שאני יודעת הכל, שהטעם שלי הכי טוב, שהתוכניות שלי הכי מעניינות. נו, אגו. אבל עם הזמן, ותוך כדי כמה שיחות לא נעימות (בלשון המעטה!) עם בני משפחה וחברים, הבנתי שזה לא חייב להיות ככה.
המאמר הזה הוא לא רק על איך לחלק את השלט בצורה הוגנת. הוא על איך לבנות מרחב משותף שבו כולם מרגישים ששומעים אותם, שרואים אותם, ושמכבדים את הטעם שלהם. זה מסע, ואני כאן כדי לצעוד איתכם בו.
ההבנה המפתיעה: זה לא רק על התוכן, זה על הקשר
הדבר הראשון שהיכה בי כמו רעם ביום בהיר הוא שהריב על השלט הוא כמעט אף פעם לא באמת על התוכנית. זה על הצורך להרגיש נחשבים, על הרצון להביע את עצמנו, על המאבק על תשומת הלב.
פסיכולוגית התקשורת דבורה טנן, בספרה "You Just Don't Understand", מסבירה איך גברים ונשים משתמשים בשפה בצורה שונה – גברים נוטים לתקשר כדי לבסס מעמד, ונשים נוטות לתקשר כדי ליצור קשר. וזה תקף גם לקרב על השלט! גבר עשוי להילחם על השלט כדי להראות שהוא "השולט", אישה עשויה להילחם כדי להרגיש שדעתה נשמעת. (טנן, דבורה. You Just Don't Understand: Men and Women in Conversation. William Morrow, 1990.)
הבנתם? לא מדובר בשלט עצמו! זה הרבה יותר עמוק מזה.
אז מה עושים? יוצרים קשר, מתקשרים, מקשיבים!
- שיחות גלויות (כן, זה מפחיד, אבל הכרחי!): תתחילו לדבר! לא מתוך האשמה, אלא מתוך רצון אמיתי להבין. "אני מרגישה שאני אף פעם לא מצליחה לראות את התוכניות שאני אוהבת, וזה גורם לי להרגיש לא חשובה." הרבה יותר יעיל מ-"אתה תמיד לוקח את השלט!" נכון?
הקשבה אמיתית (ולא רק לחכות לתורכם לדבר): כשאחרים מדברים, תנסו להקשיב באמת, בלי לשפוט, בלי לתכנן את התגובה הבאה שלכם. תנסו להבין מה באמת* חשוב להם.
- הכרה ברגשות (זה קשה, אבל משנה הכל): גם אם אתם לא מסכימים עם הטעם של מישהו, אתם יכולים להכיר ברגשות שלו. "אני מבין שאתה מאוד אוהב את התוכנית הזו, וזה חשוב לך."
- הסכמים הדדיים (חוקים זה לא רע, אם כולם מסכימים עליהם): תגדירו ימים קבועים לכל אחד מבני המשפחה, או שתקבעו שמצביעים על מה לראות. כן, זה דורש קצת תכנון מראש, אבל זה חוסך המון ריבים אחר כך.
ההתנסות האישית שלי: נפילה, למידה, צמיחה
אני מודה, גם אני נפלתי לפעמים למלכודת הזו. הייתי בטוחה שהטעם שלי הכי טוב, שהסרטים שאני רוצה לראות הכי איכותיים, שהתוכניות שלי הכי מעניינות. אבל מה שקרה בפועל? גרמתי לאנשים סביבי להרגיש לא נחשבים, לא שומעים, לא רואים. וזה, חברים, פשוט לא שווה את זה.
אז מה עשיתי? התחלתי להקשיב. התחלתי לשאול שאלות. התחלתי לנסות להבין מה אחרים אוהבים, ולמה. וגיליתי דברים מדהימים! גיליתי סדרות שאף פעם לא הייתי חושבת שאוהב, גיליתי סרטים שריגשו אותי, גיליתי אנשים מדהימים סביבי.
הגישה הבלתי צפויה: תתחילו לראות ביחד!
מה אם במקום להילחם על השלט, תתחילו לראות דברים ביחד? כן, אני יודעת, זה נשמע מפחיד. אבל תחשבו על זה – זה הזדמנות ליצור חוויות משותפות, לדבר, לצחוק, לבכות ביחד.
מחקרים מראים שצפייה משותפת בטלוויזיה יכולה לחזק קשרים חברתיים, להגביר את תחושת השייכות, ואפילו להפחית מתחים. (הרדינג, רחל. "Television and Social Interaction: A Review of the Literature." Journal of Broadcasting & Electronic Media, 50(4), 2006, pp. 652-669.)
זה לא אומר שאתם חייבים לראות רק את מה שכולם אוהבים. זה אומר שאתם יכולים להתפשר, למצוא משהו באמצע, לגלות דברים חדשים ביחד.
אז מה למדנו?
הקרב על השלט הוא לא באמת על השלט. הוא על קשר, על תקשורת, על הקשבה. הוא על הרצון להרגיש נחשבים, שומעים, רואים. הוא על בניית מרחב משותף שבו כולם מרגישים בנוח.
אבל הנה האמת: אין פתרון קסם. זה תהליך, זה דורש מאמץ, זה דורש פתיחות. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, מה שחשוב זה לא מה אתם רואים, אלא עם מי אתם רואים.
אז, מה אתם אומרים? מוכנים לצאת למסע הזה? אשמח לשמוע מה עובד לכם, ומה לא. שתפו אותי בתגובות!
