העתיד הגיע. ברצינות. רק תסתכלו סביבכם. אבל... משהו מרגיש לא שלם, לא? כאילו קיבלנו משלוח חלקי, עם הוראות הרכבה בשפה זרה. אני קוראת לזה "העתיד פה, אבל קצת שבור".
לפני כמה שנים, ישבתי בהאקתון. האוויר היה סמיך מריח של פיצה קרה וקוד, והאנשים סביבי נראו כמו האקרים מהסרטים – מבריקים, ממוקדים, חדורי מטרה. המטרה, כמובן, הייתה לפתור את בעיות העולם באמצעות טכנולוגיה. אני, עם הרקע שלי בפסיכולוגיה וניסיון מועט בתכנות, הרגשתי קצת כמו תיירת בכנס חייזרים. חשבתי שאני מבינה משהו בבני אדם, אבל פתאום הרגשתי כמו טכנופובית אנאלפביתית.
אבל אז הבנתי משהו. הבנתי שאנחנו טובים בלבנות דברים, אבל לא תמיד טובים בשאול למה. אנחנו מתמקדים ב"איך" יותר מאשר ב"למה". וזה, חברים, מתכון לעתיד שבור.
האם אנחנו בונים עתיד שמשרת את כולנו, או רק את אלה שיכולים להרשות לעצמם? שאלה טובה, לא?
חשבתי על זה שוב כשקראתי מחקר מדהים של פרופ' שושנה זובוף מהרווארד, בספרה "The Age of Surveillance Capitalism". היא טוענת שהטכנולוגיה הפכה אותנו למשאב. לא עוד לקוחות, אלא חומר גלם. המידע שלנו נאסף, מנותח, ונמכר כדי לחזות ולעצב את ההתנהגות שלנו. מלחיץ, אני יודעת. אבל גם מעורר מחשבה.
אני מודה, בהתחלה הייתי סקפטית. זה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה. אבל ככל שקראתי יותר, הבנתי שהיא צודקת. אנחנו חיים בעידן שבו הפרטיות היא מותרות, והחופש שלנו לעצב את חיינו מושפע על ידי אלגוריתמים שאף אחד לא מבין לגמרי.
אני זוכרת איך כשרק התחלתי ללמוד על אלגוריתמים של רשתות חברתיות, הייתי מנסה "לנצח" אותם. לייצר תוכן שיגיע לכמה שיותר אנשים, להשתמש בהאשטאגים הנכונים, לפרסם בזמנים אופטימליים. הייתי כל כך עסוקה בטכניקה, ששכחתי לשאול את עצמי: מה אני באמת רוצה להגיד? מה חשוב לי?
זו נקודה חשובה.
ואז נתקלתי בגישה אחרת לגמרי – גישה ששמה את האדם במרכז. הכרתי אנשים בתחום ה-tech שמדברים על "עיצוב מונחה חמלה" (compassionate design). זה אומר לתכנן טכנולוגיה לא רק כדי לפתור בעיות, אלא גם כדי ליצור חוויה אנושית טובה יותר. זה אומר לחשוב על ההשפעה של הטכנולוגיה על הרגשות שלנו, על היחסים שלנו, על הרווחה הנפשית שלנו. כמו שאומרת ברנה בראון, "חמלה היא לא חולשה, היא אומץ".
אני יודעת, זה נשמע קצת יומרני. אבל אני מאמינה שזה הכיוון שאנחנו צריכים ללכת אליו. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: איך אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה כדי ליצור עולם יותר אנושי, יותר שוויוני, יותר שמח? איך אנחנו יכולים לוודא שהעתיד שאנחנו בונים הוא עתיד שכולנו רוצים לחיות בו?
מה אם הטכנולוגיה לא צריכה להיות רק יעילה יותר, אלא גם אכפתית יותר?
אני לא יודעת את התשובה. אני גם לא חושבת שיש תשובה אחת נכונה. אבל אני כן יודעת שאנחנו צריכים להתחיל לשאול את השאלות האלה. אנחנו צריכים להיות יותר מודעים להשפעה של הטכנולוגיה על החיים שלנו. אנחנו צריכים לדרוש מטכנולוגיה שתשרת אותנו, לא להיפך.
לפעמים אני מרגישה אופטימית. אני רואה אנשים מדהימים שעובדים על פתרונות יצירתיים, חכמים, וכן, גם אנושיים. אני רואה קהילות שלמות שמתאגדות כדי לדרוש שינוי. אני רואה ניצוצות של תקווה.
ולפעמים אני מרגישה מתוסכלת. אני רואה את אותם דפוסים חוזרים על עצמם. את אותה אטימות, את אותה התעלמות מההשלכות האמיתיות של הטכנולוגיה. אני מרגישה שאנחנו רצים קדימה מהר מדי, בלי לעצור לרגע ולחשוב לאן אנחנו הולכים.
לא מזמן, התחלתי לקחת קורס בבינה מלאכותית. הייתי בטוחה שאני אובד בתוך ים של משוואות ומושגים מופשטים. אבל להפתעתי, גיליתי שהבסיס של AI הוא די פשוט: לימוד מנתונים. וזה גרם לי לחשוב: אם AI לומד מנתונים, מאיזה נתונים אנחנו מלמדים אותו? האם אנחנו מלמדים אותו להיות חכם, או גם להיות טוב?
זה מצחיק, כי בסופו של דבר, הכל חוזר לבני אדם. לערכים שלנו, לבחירות שלנו, לאחריות שלנו.
אני לא חושבת שיש פתרון קסם. אני לא חושבת שאנחנו יכולים "לתקן" את העתיד השבור שלנו בבת אחת. אבל אני כן חושבת שאנחנו יכולים להתחיל לעשות בחירות יותר מודעות, יותר אחראיות, יותר אנושיות. אנחנו יכולים להתחיל לשאול שאלות קשות. אנחנו יכולים להתחיל לדרוש יותר מהטכנולוגיה, וגם מעצמנו.
אז הנה אני, משאירה אתכם עם מחשבה אחת: איך אנחנו, כפרטים וכחברה, יכולים ליצור עתיד שהוא לא רק חכם יותר, אלא גם טוב יותר? מה אתם חושבים?
