אוקיי, אז ירדתי לחניון באמצע הלילה. זה נשמע קצת כמו התחלה של סרט אימה, נכון? אבל האמת הרבה יותר...נעמה. יותר כאוס מאורגן, יותר שאלות פתוחות מאשר תשובות חד משמעיות.
הייתה לי הרגשה מוזרה. תחושה שמשהו לא בסדר עם האוטו. לא יודעת, אולי ראיתי צל חולף, אולי סתם הפרנויה שלי השתלטה עלי. אבל משהו אמר לי שאני חייבת לבדוק. ועכשיו.
אני יודעת, אני יודעת. יכולתי לחכות לבוקר. יכולתי לבקש ממישהו אחר לבדוק. אבל זה בדיוק העניין, לא? אנחנו כל כך רגילים להדחיק את התחושות שלנו, לשים עליהן פלסטר של "יהיה בסדר", במקום באמת להקשיב להן. ואני החלטתי להקשיב. הפעם.
אז ירדתי. חניון חשוך, ריח של בטון לח וקצת דלק. לבד. ומה גיליתי?
כלום.
אפס. נאדה. האוטו היה בסדר גמור.
אבל זה בדיוק העניין.
לא גיליתי בעיה טכנית, גיליתי משהו הרבה יותר מעניין על עצמי. גיליתי עד כמה החרדות הקטנות האלה, הלחשושים הפנימיים האלה, יכולים לנהל לי את החיים.
אני חושבת על זה הרבה לאחרונה. אנחנו חיים בעידן שבו הכל נמדד, מנותח, מקוטלג. אנחנו רוצים תשובות ברורות, פתרונות מהירים, מדריכים של "עשה ואל תעשה". אבל החיים, כמו שאנחנו יודעים, הם הרבה יותר מורכבים מזה.
הפסיכולוגית סוזן דייוויד, בספרה "Agile Emotional", מדברת על החשיבות של גמישות רגשית. היא טוענת שאנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיר ברגשות שלנו, גם הלא נעימים, וללמוד לחיות איתם, במקום להילחם בהם. וזה בדיוק מה שניסיתי לעשות בחניון הזה.
אז למה אני מספרת לכן את כל זה? כי אני חושבת שכולנו, במידה כזו או אחרת, חווים את זה. את התחושה הזו שמשהו לא בסדר, את הצורך הזה לבדוק, את הפחד הזה לגלות משהו נורא.
ואני רוצה להגיד לכם שזה בסדר. זה בסדר להרגיש. זה בסדר לפחד. זה בסדר לרדת לחניון באמצע הלילה ולגלות שהאוטו בסדר גמור.
אבל מה זה אומר עלינו, אם אנחנו כל כך רגילים לפחד שזה הופך לחלק מהיום יום שלנו?
אני זוכרת פעם, קראתי מאמר ב-Harvard Business Review על השפעת החרדה על קבלת החלטות. הם טענו שהרבה פעמים, אנחנו מקבלים החלטות לא מתוך היגיון או תועלת, אלא מתוך ניסיון להפחית את החרדה שלנו. והם צודקים. אנחנו מוותרים על דברים שאנחנו רוצים, אנחנו נמנעים ממצבים שאנחנו מפחדים מהם, אנחנו מתפשרים על עצמנו, הכל כדי להימנע מהתחושה הלא נעימה הזו.
אבל מה אם היינו לומדים לחיות עם החרדה? מה אם היינו מקבלים אותה כחלק מהחיים, במקום להילחם בה?
אני לא אומרת שצריך להתעלם מהחרדה. ממש לא. אבל אני חושבת שאנחנו צריכים ללמוד להקשיב לה, להבין מה היא מנסה להגיד לנו, ולפעול מתוך מודעות, ולא מתוך פחד.
אז בפעם הבאה שתרגישו את התחושה הזו שמשהו לא בסדר, אני מזמינה אתכם לעצור רגע ולשאול את עצמכם: מה באמת קורה כאן? מה הפחד האמיתי שלי? ולמה אני מפחדת ממנו?
אולי תגלו שהאוטו שלכם בסדר גמור. ואולי תגלו משהו הרבה יותר מעניין על עצמכם.
בסופו של דבר, אני לא בטוחה אם ירדתי לחניון כדי לבדוק את האוטו, או כדי לבדוק את עצמי. אבל אני יודעת שלמדתי משהו חשוב. למדתי שהפחד הוא חלק מהחיים, ושהוא לא חייב לנהל אותם.
ועכשיו, ספרו לי אתם. מה הפעם האחרונה שעשיתם משהו שנראה קצת משוגע, רק כדי להקשיב לעצמכם?
