אוקיי, בואו נדבר על משהו שמסתתר מתחת לפני השטח, תרתי משמע. אני מדברת על ממלכת הבלגן המאובקת שרובנו מחזיקים מתחת למיטה. אני יודעת, אני יודעת, זה לא נושא סקסי. אבל אם אתן קוראות את זה, יש סיכוי לא רע שגם אתן מחביאות שם סודות אפלים.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי את מלוא המשמעות של "שטח אחסון". הייתי סטודנטית, גרתי בדירה קטנה, והמיטה שלי הייתה פשוט… עצומה. מבחינתי, זה לא היה רק מקום לישון בו, אלא פוטנציאל אחסון שלא מומש. "אני גאון!" חשבתי לעצמי. "אף אחד לא ינחש מה מסתתר שם!"
אוי, כמה טעיתי.
מהר מאוד, החלל הזה הפך למערבולת שחורה של בגדים שלא לבשתי כבר שנתיים, ספרים ש"יום אחד אקרא", ומתנות שקיבלתי ומעולם לא אהבתי. זה היה כמו לשים פלסטר על פצע שלא מגליד – להעביר דברים ממקום גלוי למקום נסתר, בתקווה שהם פשוט ייעלמו. אבל הם לא נעלמו, כמובן. הם רק צברו אבק.
אז למה אנחנו עושות את זה לעצמנו? למה אנחנו מרשות לעצמנו להפוך את המקום הכי אישי ואינטימי בבית שלנו לבור סוד? האם זה פשוט עצלנות? חוסר ארגון? או משהו עמוק יותר?
אני חושבת שהתשובה מורכבת. מצד אחד, כן, זה נוח. זה פתרון מהיר וקל לבלגן שמשתלט. מצד שני, זה גם קשור לפחד. פחד להיפרד מחפצים, פחד להודות שדברים כבר לא משרתים אותנו, פחד להתמודד עם העבר.
פסיכולוגית הבית, שריל מנדסון, בספרה "Home Comforts: The Art and Science of Keeping House," טוענת שהבית שלנו הוא השתקפות של הנפש שלנו. אם הבית שלנו מבולגן, זה יכול להצביע על כך שהחיים שלנו מבולגנים. (Mendelson, S. (1999). Home Comforts: The Art and Science of Keeping House. Scribner.)
וואו. זה פגע לי חזק.
זה לא רק על ניקיון, זה על שחרור.
אבל הנה הטוויסט: אני לא חושבת שצריך לאסור על אחסון מתחת למיטה לחלוטין. אני חושבת שאפשר להפוך אותו למשהו חיובי, למשהו מודע, למשהו… נקי.
אז מה עושים? איך הופכים את מערבולת הבלגן למקום שימושי ונעים?
קודם כל, צריך להיות כנים עם עצמנו. מה באמת צריך להיות שם? מה באמת משרת אותנו? מה אנחנו באמת אוהבות?
אני התחלתי עם מיון אכזרי. הוצאתי הכל, אחד אחד, ושאלתי את עצמי: "האם זה גורם לי אושר? האם זה שימושי? האם זה יפה?". אם התשובה הייתה "לא" לאף אחת מהשאלות, זה הלך לתרומה או לפח.
נשמע קל, נכון? אבל זה היה קשה רגשית. להיפרד מבגדים שקניתי בתקופה אחרת בחיים שלי, מספרים שקיוויתי לקרוא, ממזכרות שמזכירות לי אנשים שכבר לא חלק מהחיים שלי… זה היה כמו לעבור סוג של אבל.
בשלב הזה, התחלתי לחפש השראה. נתקלתי בסרטון יוטיוב של מארי קונדו, מלכת הסדר, מדברת על השיטה שלה לסידור בתים. היא טוענת שצריך להחזיק רק בדברים שמביאים לנו שמחה. (Kondo, M. (2014). The Life-Changing Magic of Tidying Up: The Japanese Art of Decluttering and Organizing. Ten Speed Press.)
האמת? הייתי קצת סקפטית. "שמחה? באמת?", חשבתי לעצמי. אבל החלטתי לנסות. ומה אני אגיד לכן? זה עבד. כשנפטרתי מחפצים שלא הביאו לי שמחה, הרגשתי הקלה עצומה.
אבל מה עושים עם הדברים שכן חשובים לנו, אבל לא רוצים שיהיו גלויים לעין?
אז מגיע החלק של הארגון. אני ממליצה להשתמש בקופסאות אחסון שקופות עם מכסים. זה מאפשר לראות מה יש בפנים בלי לפתוח את הכל. תייגו את הקופסאות בצורה ברורה, כדי שתדעו בדיוק מה יש בכל אחת.
אני אוהבת להשתמש בקופסאות בד או סלים קלועים, זה מוסיף טאץ' חמים וביתי. אבל זה כבר עניין של טעם אישי.
עוד טיפ קטן: אל תעמיסו יותר מדי. השאירו קצת מקום לנשימה. זכרו, זה לא מחסן. זה חלק מהבית שלכם, חלק מהחיים שלכם.
הכי חשוב: תהפכו את זה לכיף! שימו מוזיקה, הזמינו חברה, תנו לעצמכן פרס בסוף. זה לא חייב להיות מטלה משעממת.
אני יודעת, זה לא פתרון קסם. זה דורש עבודה, זה דורש מאמץ, זה דורש כנות. אבל אני מבטיחה לכן, זה שווה את זה. כי כשאתן משחררות את הבלגן מתחת למיטה, אתן משחררות גם את הבלגן בראש.
עכשיו, אני חייבת לשאול: מה הדבר הכי מוזר שמצאתן פעם מתחת למיטה שלכן?
אצלי זה היה… טוב, אני אשמור את זה לפעם אחרת. 😉
