האמת? תמיד שנאתי לנקות. לא, לא שנאתי, ממש תיעבתי. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, מסתתרת מאחורי הספה כדי לחמוק מיום הניקיון השבועי. ואז, כשהפכתי לאמא, הבנתי שזה לא רק עניין של עצלנות. הניקיון הפך להיות סמל. סמל לפרפקציוניזם בלתי אפשרי, לסטנדרטים חברתיים שוחקים, לתחושה תמידית של כישלון.
אבל אז גיליתי משהו. משהו על הלכלוך. משהו על האזורים שאף אחד לא טורח לנקות. ואז הכל השתנה.
חשבתם פעם למה אנחנו כל כך מפחדים מהלכלוך?
(רגע, לפני שנצלול פנימה, חשוב לי לציין: אני לא מומחית לניקיון במשרה מלאה. אני פשוט מישהי שחוקרת את הקשר בין הסדר בבית לסדר בראש כבר שנים. אני קוראת מחקרים, מתנסה בשיטות שונות, ובעיקר - מקשיבה לאנשים.)
נתחיל עם המקרר. כן, המקום הזה שאמור לשמור על האוכל שלנו טרי ובטוח. מחקרים מראים (כמו זה שפורסם ב- "Journal of Food Protection") שמקררים הם אחד המוקדים העיקריים לחיידקים בבית. אבל זה לא רק החיידקים. זה מה שאנחנו שוכחים שם. שאריות, ירקות נבולים, רוטב שנשפך ונדבק. המקרר הוא ארכיון של החלטות לא מוצלחות. סמל למה שאנחנו לא מצליחים לצרוך בזמן, למה שאנחנו זורקים לפח.
ואני? הייתי אלופת המקררים המוזנחים. עד שיום אחד פשוט נשברתי. עמדתי מול מקרר מלא בכל טוב, והרגשתי ריקנות נוראית. כאילו כל האוכל הזה לא מצליח למלא חור אמיתי. הבנתי שאני צריכה לנקות לא רק את המקרר, אלא גם את הראש.
אז התחלתי לנקות. ממש פיזית, הוצאתי כל מדף, כל קופסה. ניקיתי עם חומץ ומים, סבון ומים. ופתאום, בין שאריות הפיצה של שבוע שעבר, מצאתי פתק שכתבתי לעצמי לפני חודשיים. כתבתי שם חלום. חלום ששכחתי ממנו לגמרי.
זה היה רגע מכונן.
הבנתי שהאזורים שאנחנו לא מנקים הם לא רק מקומות מלוכלכים. הם גם מקומות שבהם אנחנו קוברים את החלומות שלנו, את הפחדים שלנו, את החרטות שלנו.
אבל רגע, לא הכל ורוד. היו גם כישלונות. ניסיתי את כל השיטות "הטבעיות" לניקוי כתמי עובש במקלחת. חלק עבדו, חלק לא. הבנתי שאין פתרון קסם. צריך להתאים את הפתרון לבעיה, ובעיקר - להתמיד. (דרך אגב, שמן עץ התה באמת עוזר, אבל רק אם משתמשים בו באופן קבוע).
אבל מה עם הארון מתחת לכיור? המקום הזה שאוגר את כל חומרי הניקוי שלנו, את הסמרטוטים המשומשים, את השקיות הריקות? זה מקום שמרגיש כאילו אין בו חוקים. בדיוק כמו בחיים שלנו, לא?
חשבתם פעם למה אנחנו קונים כל כך הרבה חומרי ניקוי שונים? האם אנחנו באמת צריכים אותם, או שאנחנו מנסים למלא חלל ריק בתוכנו? האם אנחנו משתמשים בניקיון כדי להרגיש בשליטה על החיים שלנו, כשהאמת היא שאנחנו מרגישים חסרי אונים?
אני לא יודעת. אני עדיין מנסה להבין. אבל מה שאני כן יודעת זה שהניקיון האמיתי מתחיל מבפנים.
מניקיון רגשי, מניקיון מחשבתי. מנכונות להתמודד עם הפחדים שלנו, עם הכישלונות שלנו, עם החלומות שנטשנו.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול כיור מלא כלים מלוכלכים, או מול ארון עמוס לעייפה, עצרו לרגע. נשמו עמוק. ותשאלו את עצמכם: מה אני באמת מנסה לנקות?
ואולי, רק אולי, תגלו סוד מלוכלך שישנה את החיים שלכם לנצח.
לסיום, מחשבה שמלווה אותי לאחרונה: האם ניקיון יתר הוא בריחה מהתמודדות עם הכאוס הפנימי שלנו? אשמח לשמוע מה דעתכן.
