אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. לא שיטפון במובן הקלאסי של המילה, כן? לא מים שמציפים את הבית. זה היה שיטפון של החיים, שהגיע בדמות תקלה אחת מטופשת, לכאורה, אבל עם השלכות הרסניות.
הכל התחיל בנורה שרופה.
כן, אני יודעת, נשמע קצת אנטי-קליימטי. אבל תחכו. הנורה השרופה הזו, מעל הכיריים במטבח, גרמה לי לדחות את הטיפול בה שוב ושוב. "אטפל בזה מחר," אמרתי לעצמי כל ערב, כשאני מבשלת באור חלקי. מחר הפך לשבוע, שבוע לחודש. ואז, ערב אחד, בזמן שאני מנסה להכין ארוחת ערב מהירה אחרי יום עבודה מטורף, שמן רותח קפץ מהמחבת. לא ראיתי את זה מגיע, בגלל החושך.
כוויות. צרחות. בית חולים.
כמה ימים אחר כך, כשאני חוזרת הביתה, חבושה, מותשת ומלאה ברגשות אשם, הבנתי שזה לא היה רק עניין של נורה שרופה. זה היה עניין של דחיינות כרונית, של חוסר תשומת לב לפרטים הקטנים, של הזנחת הצרכים שלי עצמי.
מכירות את זה שאתן יודעות שמשהו לא בסדר, אבל מעדיפות להדחיק?
התחלתי לחקור את נושא הדחיינות. קראתי מאמרים, ספרים, אפילו צפיתי בהרצאות TED. גיליתי שאני לא לבד. למעשה, דחיינות היא תופעה נפוצה, המושפעת מגורמים רבים, כולל חרדה, פרפקציוניזם וקושי בניהול זמן. (מחקרים של טים פיצ'ל, למשל, מצביעים על כך שדחיינות היא לעיתים קרובות מנגנון התמודדות עם רגשות שליליים).
אבל הידע הזה לא הספיק.
מה עושים עם זה? איך יוצאים ממעגל הדחיינות וההזנחה העצמית?
ניסיתי הכל. אפליקציות ניהול זמן, טכניקת פומודורו, רשימות מטלות. חלק עזר, חלק לא. אבל מה שבאמת עזר היה תובנה אחת פשוטה: הדחיינות היא לא הבעיה, היא הסימפטום.
הבנתי שהנורה השרופה לא הייתה הבעיה, אלא סימן לכך שאני לא מקדישה זמן לעצמי ולצרכים שלי. זה היה סימן לכך שאני עסוקה מדי בניסיון לרצות אחרים, להספיק הכל, להיות מושלמת.
אבל רגע, מאיפה הגיע הפרפקציוניזם הזה? למה אני כל כך מפחדת מטעויות?
כאן נכנסים לתמונה מקורות קצת פחות קונבנציונליים. התחלתי לחקור את הקשר בין דחיינות לילדות, דרך תרפיות שונות ושיחות עם חברות. גיליתי שרבות מאיתנו גדלות בתרבות שמקדשת הצלחה ותחרות, שמתעלמת מהתהליך ומתמקדת רק בתוצאה הסופית. זה גורם לנו לפחד מכישלון, לפחד מביקורת, ולדחות כל דבר שעלול לחשוף את הפגיעות שלנו.
זה הכה בי בעוצמה. כל חיי ניסיתי להיות "הילדה הטובה", "התלמידה המצטיינת", "העובדת המושלמת". וכתוצאה מכך, הזנחתי את עצמי, את הצרכים שלי, את השמחה שלי.
אז מה הפתרון?
אני לא יכולה להגיד שיש לי פתרון קסם. אבל אני יכולה לשתף אתכם במה שעבד בשבילי.
- סליחה עצמית: התחלתי לתרגל חמלה עצמית. להבין שאני אנושית, שאני עושה טעויות, ושהכישלונות הם חלק מהדרך. "התקלה" הייתה הזרז.
- הקשבה לגוף: למדתי להקשיב לגוף שלי, לזהות את הסימנים של עייפות, מתח וחרדה, ולתת לעצמי מנוחה כשצריך.
- הגדרת גבולות: התחלתי להגיד "לא" לדברים שלא עושים לי טוב, גם אם זה אומר לאכזב אנשים אחרים.
- יצירת זמן לעצמי: הקדשתי זמן לפעילויות שעושות לי שמח, כמו קריאה, טיולים בטבע, או סתם ישיבה בשקט עם כוס תה.
- קבלה של חוסר שלמות: ויתרתי על הניסיון להיות מושלמת, והתחלתי להתמקד בלעשות את הכי טוב שאני יכולה, תוך כדי הנאה מהתהליך.
אני עדיין עובדת על זה כל יום, ויש לי עוד דרך ארוכה לעבור. אבל אני יכולה להגיד בביטחון שהשיטפון הזה, שהתחיל בנורה שרופה, היה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי.
כן, אני יודעת, נשמע קצת מוזר. אבל זה גרם לי להתעורר, להבין מי אני באמת, ומה חשוב לי בחיים. וזה שווה את כל הכוויות, החבושות והרגשות האשם.
אז מה אתן אומרות, גם אתן חוויתן "שיטפון" כזה בחיים? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכן. אולי יחד נמצא את הדרך לצוף מעל המים.
