האמת? פעם חשבתי שלהיות "טכנולוגית" זה להיות יעילה, רובוטית כמעט. לדחוף עוד משימות, עוד אפליקציות, עוד אוטומציה. טעיתי בגדול.
נפל לי האסימון כשניסיתי להכין ארוחת ערב רומנטית עם בן הזוג שלי, וביליתי יותר זמן בחיפוש מתכונים מושלמים ביוטיוב מאשר בלהיות איתו במטבח. שם הבנתי – הטכנולוגיה, במקום לקרב אותנו, דווקא ריחקה.
אז איך עושים את זה אחרת? איך משלבים טכנולוגיה בחיים שלנו בלי לאבד את האנושיות? זו לא שאלה פשוטה, אבל אני מבטיחה לך, בסוף הקריאה הזו, תהיה לך זווית ראייה חדשה. אולי אפילו כמה תובנות מפתיעות.
האוטומציה כחברה? לא תודה.
בואו נדבר רגע על אוטומציה. כולם מדברים על כמה זה חוסך זמן, כמה זה מייעל. אבל תחשבי על זה: האם את רוצה שהחיים שלך יהיו אוסף של פעולות יעילות, או שאת רוצה חוויות משמעותיות?
אחת הטעויות הנפוצות היא להניח שאוטומציה תמיד משפרת את החיים. פרופ' בריאן ארתור, חוקר מורכבות, טוען בספרו "The Nature of Technology" שהטכנולוגיה צריכה להיות משרתת של צרכים אנושיים, ולא ההפך. ואני לגמרי מסכימה איתו.
אני זוכרת שניסיתי להפוך את כל הבית שלי ל"בית חכם". חיישנים, פקודות קוליות, תרמוסטט שמדבר איתי. מהר מאוד מצאתי את עצמי מתוסכלת. לא הצלחתי להדליק את האור בלי להתווכח עם סירי. זה היה מגוחך. וכן, גם קצת עצוב.
הפרדוקס של הקישוריות.
האינטרנט חיבר אותנו למיליארדי אנשים, אבל כמה מהם אנחנו באמת מכירים? כמה שיחות עומק ניהלנו לאחרונה, פנים מול פנים, בלי מסך באמצע?
בספרה "Reclaiming Conversation", הפסיכולוגית שרי טרקל טוענת שהתקשורת הדיגיטלית, על אף יתרונותיה, עלולה לפגוע ביכולת שלנו לפתח אמפתיה ואינטליגנציה רגשית. וזה מפחיד.
אני מודה, גם אני נופלת בפח הזה. אני מוצאת את עצמי גוללת באינסטגרם שעות, במקום להתקשר לחברה טובה. ולמה? כי זה קל יותר. כי זה דורש פחות מאמץ. אבל האם זה באמת ממלא אותי? התשובה היא חד משמעית - לא.
ההצלה הלא צפויה: אנלוגיות מפתיעות.
אז מה עושים? איך מוצאים את האיזון הזה? כאן זה הופך למעניין באמת.
האמת היא, שמצאתי את התשובה במקומות הכי לא צפויים. למשל, בגינון.
תחשבי על זה: גינה צומחת לאט, דורשת טיפול אישי, סבלנות, ותשומת לב לפרטים הקטנים. אי אפשר לזרז את הטבע. בדיוק כמו בחיים.
עוד השראה מצאתי במוזיקה. מוזיקאי טוב לא סתם מנגן תווים – הוא מכניס לתוכם נשמה, רגש, סיפור אישי. בדיוק כמו שאנחנו צריכים להכניס את עצמנו לתוך הטכנולוגיה.
אז מה למדתי בדרך הקשה (והמהנה)?
- טכנולוגיה היא כלי, לא מטרה. אל תתני לה להכתיב לך את החיים.
- התנתקות היא לא כישלון, היא בחירה. קבעי לעצמך זמנים מוגדרים ללא מסכים.
- חפשי השראה במקומות לא צפויים. גינון, מוזיקה, אמנות – כל אלה יכולים ללמד אותנו על איזון ואנושיות.
- תקשורת אמיתית דורשת מאמץ. תתקשרי, תיפגשי, תקשיבי.
- הכי חשוב – תהיי נאמנה לעצמך. אל תתני לטרנדים וללחץ חברתי להשפיע עלייך.
אני יודעת, זה לא קל. גם אני עדיין לומדת. אבל אני מאמינה שבסופו של דבר, המפתח הוא להיות מודעים לבחירות שלנו, ולזכור שהטכנולוגיה צריכה לשרת אותנו, ולא ההיפך.
היום, אני משתמשת בטכנולוגיה בצורה הרבה יותר מודעת. אני עדיין אוהבת אפליקציות יעילות, אבל אני גם מקפידה על זמן מסך מוגבל, ומשקיעה זמן בדברים שממלאים אותי באמת – שיחות עם חברים, טיולים בטבע, גינון.
ואולי, רק אולי, זה מה שאני באמת צריכה.
אז מה את אומרת? מוכנה לצאת איתי למסע הזה? איזה צעד קטן את יכולה לעשות כבר היום כדי להחזיר את האיזון לחיים שלך? אני כאן, מחכה לשמוע.
