אף פעם לא הייתי טובה בניקיון. האמת? שנאתי את זה. הייתי דוחה את זה עד הרגע האחרון, ואז עושה את זה בחצי כוח, מתעצבנת על כל פיסת אבק, על כל סימן של חיים בבית שלי. הייתי בטוחה שהבעיה היא עצלות, או חוסר משמעת. אבל אז, יום אחד, סבתא שלי, נעמה (שתמיד ידעה להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון), סיפרה לי על "המתכון המשפחתי לניקוי".
אבל זה לא היה מתכון רגיל. זה לא היה רשימת מרכיבים וחומרי ניקוי. זה היה... משהו אחר. זה היה קודם כל, הבנה. הבנה של למה אנחנו מנקים, ומה זה בעצם אומר לנו על עצמנו.
"את יודעת," היא אמרה לי יום אחד, כשראתה אותי מתוסכלת מניסיון כושל נוסף לנקות את המטבח, "הניקיון הוא לא המטרה. הוא האמצעי."
משפט קצר ששינה הכל.
מסתבר שה"מתכון" שלה התבסס על שנים של ניסיון (והודאה בכשלונות רבים, אגב), שילוב של ידע מאימון אישי (כן, גם סבתא נעמה הלכה לאימון אישי בשנות ה-70!) וטכניקות מיינדפולנס שלמדה ממורה יוגה הודית שפגשה במסע שלה אחרי הצבא. שילוב מוזר, אני יודעת, אבל עבד.
אחד הדברים הראשונים שלמדתי ממנה היה להפסיק להילחם באבק. במקום זה, לנסות להבין אותו. נשמע הזוי? תכף תראו.
למה האבק טורד אותנו כל כך? (ואיך פסיכולוגיה אבולוציונית יכולה לעזור)
סבתא נעמה הסבירה לי שאבק הוא תזכורת מתמדת לשינוי. לפי הפסיכולוגיה האבולוציונית, אנחנו באופן טבעי מתוכנתים לשים לב לסימנים של שינוי בסביבה שלנו, כי זה יכול לסמן סכנה. אבק, כתזכורת לכך שהדברים מתפרקים ומשתנים, מעורר בנו תחושת חוסר שליטה.
מקור מעניין שמצאתי על הקשר בין חרדה לניקיון הוא מחקר שפורסם בכתב העת "Journal of Environmental Psychology" (לצערי, אני לא זוכרת את שם החוקר הספציפי, אבל תוכלו לחפש שם). הוא הראה שאנשים שחווים רמות גבוהות של חרדה נוטים יותר להשתמש בניקיון כדרך להתמודד עם תחושת חוסר הוודאות.
התובנה הזו הכתה בי כמו ברק. פתאום הבנתי למה אני כל כך מתעצבנת מכל גרגר אבק. זה לא היה רק עצלות, זה היה ניסיון נואש להחזיר לעצמי תחושת שליטה בחיים.
אבל אם הבעיה היא לא האבק, אלא התגובה שלנו אליו, אז הפתרון צריך להיות אחר.
מיינדפולנס ומטאטא: איך להיות כאן ועכשיו (גם כשמקרצפים אסלה)
החלק השני של "המתכון" של סבתא נעמה היה לשלב מיינדפולנס בניקיון. במקום לנקות על אוטומט, לחשוב על דברים אחרים, היא הציעה להתמקד בתחושות הפיזיות של הפעולה.
"תקשיבי," היא אמרה, "כשאת שוטפת כלים, תרגישי את המים על הידיים שלך. תסתכלי על הקצף. תריחי את הסבון. תהיי שם."
ניסיתי. בהתחלה זה הרגיש מוזר. אבל עם הזמן, גיליתי שזה באמת עובד. כשאני מרוכזת בפעולה עצמה, אני מפסיקה לחשוב על כל הדברים האחרים שמטרידים אותי. אני פשוט... מנקה.
דוגמה נוספת למיינדפולנס בניקיון אפשר למצוא בספר "Cleaning as a Spiritual Practice" של דברה ג'ונס. היא מציעה להפוך את הניקיון למדיטציה, להתבונן בתהליך השינוי, לראות איך הלכלוך מתפוגג ואיך הסדר חוזר למקומו.
אבל הנה השאלה האמיתית: האם באמת אפשר למצוא משמעות רוחנית בניקוי אסלות? האמת? לא תמיד. יש ימים שאני עדיין מוצאת את עצמי מקללת את האבק ומאחלת למטבח שלי להעלם. אבל אז אני עוצרת לרגע, נושמת עמוק, ומזכירה לעצמי את הלקח שלמדתי מסבתא נעמה: הניקיון הוא לא המטרה, הוא האמצעי. אמצעי לחזור לעצמי, להרגיע את הראש, ולמצוא קצת שלווה בתוך הכאוס.
אז מה הסוד האמיתי?
אחרי שנים של ניסוי וטעייה, אני חושבת שהבנתי את הסוד האמיתי של "המתכון" המשפחתי לניקוי. זה לא קשור לחומרי ניקוי יקרים, או לטכניקות מיוחדות. זה קשור להבנה של למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. זה קשור למיינדפולנס, לקבלה, ולקצת חמלה עצמית.
האם זה אומר שהבית שלי תמיד נקי ומצוחצח? ממש לא. אבל זה אומר שאני כבר לא נלחמת באבק. אני מקשיבה לו. אני מנסה להבין מה הוא אומר לי. ורוב הפעמים, הוא פשוט אומר לי שאני צריכה קצת לנוח.
ועכשיו, תורכם. מה הטיפ שלכם לניקיון שמח? שתפו אותי בתגובות!
