אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. חורף, קר, ואני באמצע מרתון של "בנות גילמור" (אל תשפטו, לפעמים צריך בריחה קלה). פתאום - חושך מוחלט. לא סתם הפסקת חשמל, אלא נפילה ספציפית של המפסק שלי. קורה. ניגשתי לארון החשמל, הרמתי את המפסק, והופ - שוב חושך. ניסיתי שוב. כלום.
הדבר הראשון שעובר בראש זה תסכול. אחריו, מחשבות על איך אני אמורה לעבוד מחר בלי מחשב, ואיך אני בכלל אכין לעצמי תה (במקרה שלי, יותר כמו טקס תה צמחים מורכב) בלי קומקום. אבל הדבר השלישי שעבר לי בראש, והוא זה שהכי הציק לי, היה השכנה מלמטה, רחל.
רחל, אישה מבוגרת וחביבה, תמיד הייתה קצת... יותר מדי מתעניינת במה שקורה אצלי. ובנינו, למי יש כוח להתמודד עם זה כשאת תקועה בחושך?
במקום לחשוב על פתרונות, התחלתי לדמיין אותה עולה עם איזו תהייה מודאגת, "מה קרה נעמה? הכל בסדר?". הנחתי שוב את המפסק. לא היה לי כוח.
זה היה רגע קטן, אבל הוא גרם לי לחשוב – למה הפסקת חשמל פשוטה הפכה למשהו כל כך מסובך? למה הפחד מהאינטראקציה עם רחל היה יותר גדול מהרצון שלי לאור?
התשובה, כמו תמיד, הייתה מורכבת יותר ממה שחשבתי.
האם אנחנו באמת מבינים כמה חשמל אנחנו צורכים?
לפני שצללתי לעומק סוגיית יחסי השכנות שלי, החלטתי להתמודד עם הבעיה הטכנית. קראתי קצת באינטרנט, התייעצתי עם חבר חשמלאי (תודה, אסף!), והבנתי שאולי אני פשוט מעמיסה יותר מדי על המעגל החשמלי.
כמה אנחנו באמת מודעים לזה? רובנו מחברים מכשירים בלי לחשוב על ההספק שלהם, ובטח שלא על ההספק הכולל שאנחנו צורכים בו זמנית.
לפי נתוני חברת החשמל, צריכת החשמל הביתית הממוצעת בישראל עולה בהתמדה. (מקור: אתר חברת החשמל). אבל מה זה אומר בפועל? שגם אם אנחנו לא מרגישים שאנחנו מבזבזים חשמל, אנחנו כנראה צורכים יותר ממה שאנחנו חושבים.
הטריק הוא לא להשתמש פחות, אלא להשתמש חכם יותר.
גיליתי שהקומקום שלי, אהובי, צורך הספק גבוה במיוחד. גם מייבש השיער. ובצירוף הטלוויזיה, המחשב הנייד, והמטען של הטלפון, הבנתי שאני לגמרי עוברת את המגבלה של המעגל.
התחלתי להיות מודעת יותר. כיביתי מכשירים שלא היו בשימוש, חיכיתי עם מייבש השיער לשעות הערב, וניסיתי להגביל את כמות הפעמים שאני מרתיחה מים לקומקום (טוב נו, לפחות ניסיתי).
אבל אז עלתה שאלה אחרת - האם רחל עושה אותו דבר? האם גם היא מודעת לצריכת החשמל שלה? ואם לא, האם זאת אחריות שלי להעיר לה?
האמפתיה ככלי לפתרון סכסוכים (גם חשמליים).
התחלתי לחשוב על זה אחרת. במקום לראות את רחל כמטרד, ניסיתי להבין אותה. אולי היא לא מבינה בחשמל? אולי היא חוששת מהעלויות? אולי היא פשוט רוצה לוודא שאני בסדר?
הבנתי שהמאבק על החשמל הוא לא רק על וואטים ואמפרים, אלא גם על אמפתיה.
זה גרם לי לחשוב על מחקר שקראתי פעם על תקשורת בין שכנים (מקור: "הקשר הרב-דורי" מאת ד"ר עירית ראובני), שמדגיש את החשיבות של יצירת קשרים חיוביים ופתרון קונפליקטים בדרכי שלום.
אז מה עשיתי?
הכנתי עוגת שיש קטנה (כי עוגה תמיד עוזרת), עליתי לרחל, וסיפרתי לה על הבעיה שלי עם החשמל. הסברתי לה שאני מנסה להיות יותר מודעת לצריכה שלי, ושאלתי אותה אם גם לה יש בעיות דומות.
להפתעתי, היא הודתה שהיא לא ממש מבינה בחשמל, ושהיא תמיד דואגת כשהיא שומעת את המפסק שלי קופץ.
התובנה המפתיעה: לפעמים, השכן הוא לא הבעיה, אלא הפתרון.
במקום לתת לה הרצאה על צריכת חשמל, פשוט הקשבתי לה. בסוף השיחה, הצעתי לה שאני אעזור לה להבין את חשבון החשמל שלה, ואולי גם אתן לה כמה טיפים איך לחסוך.
היא שמחה מאוד.
מאז, אנחנו מדברות יותר. היא עדיין שואלת לשלומי, אבל עכשיו זה מרגיש אחרת. זה מרגיש כמו אכפתיות אמיתית, לא כמו חדירה לפרטיות.
למדתי שיעור חשוב: לפעמים, הפתרון לבעיה הוא לא טכני, אלא אנושי. לפעמים, כל מה שצריך זה קצת אמפתיה, קצת הבנה, ואולי גם עוגת שיש טובה.
וכן, גם היום, כשאני מכינה תה צמחים, אני חושבת על רחל. ואני שמחה שלמדתי איך להפוך מפסק חשמל קופץ להזדמנות ליצור קשר אמיתי.
אולי כדאי שתחשבו על זה בפעם הבאה שהשכן מעצבן אתכם. מי יודע, אולי הוא פשוט מחפש מישהו לדבר איתו.
