האמת? פעם חשבתי שטכנולוגיה זה הפתרון להכל. אינטרנט, סמארטפון, רשתות חברתיות – חשבתי שזה יחבר אותנו יותר, יצמצם מרחקים, יאפשר לנו להיות בקשר עם כולם כל הזמן. כמה טעיתי.
היום, כשאני רואה את הצעירים (ואת המבוגרים!) תקועים במסכים שלהם, אני לא רואה חיבור. אני רואה בדידות. מן ניכור מוזר בעידן שמבטיח לנו להיות מחוברים 24/7.
האם באמת להיות "מחוברים" אומר להיות פחות בודדים?
אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי את זה סופית. ישבתי בבית קפה, מוקפת באנשים שכולם היו שקועים בטלפונים שלהם. אפילו לא מבט חטוף אחד לשני. זה היה כמו סרט דיסטופי. הבנתי שאנחנו מפספסים משהו מאוד בסיסי – את הקשר האנושי האמיתי.
אבל רגע, זה לא שאני שונאת טכנולוגיה. אני עובדת איתה כל יום! היא מאפשרת לי להגיע אליכם, לשתף את המחשבות שלי, ללמוד דברים חדשים. היא כלי מדהים. הבעיה היא לא הכלי עצמו, אלא איך אנחנו משתמשים בו.
החיפוש הנואש אחרי לייקים (ומה שהוא מסתיר)
הרשתות החברתיות הפכו למעין תחרות בלתי פוסקת. מי יותר יפה? מי יותר מצליח? מי יותר "מאושר"? אנחנו מעלים גרסאות משופצות של עצמנו, מצפים לאישוש חיצוני – לייקים, תגובות, עוקבים.
ד"ר אנה למבקה, פסיכיאטרית מאוניברסיטת סטנפורד, כותבת בספרה "Generation Dopamine" על האופן שבו הטכנולוגיה יכולה להוביל להתמכרות ולחיפוש מתמיד אחר ריגושים קצרי טווח. זה מעניין, כי זה גורם לי לחשוב – האם הלייקים האלה באמת ממלאים אותנו? או שהם רק מסמנים את הריקנות שאנחנו מנסים להסתיר?
האמת היא, שרובנו מרגישים קצת מזויפים ברשת. אנחנו מציגים גרסה מצונזרת של עצמנו, מפחדים לחשוף את הפגמים, את החולשות. אבל דווקא שם, בפגיעות הזאת, נמצאת האנושיות שלנו.
הטעות שלי (ושלכם?) בשימוש בטכנולוגיה
אני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה. פעם הייתי בודקת את האינסטגרם שלי כל חמש דקות. הייתי מודדת את הערך שלי לפי כמות העוקבים והלייקים. זה היה מטורף.
לקח לי זמן להבין שאני מחפשת אהבה במקום הלא נכון. לייקים הם לא תחליף לקשר אנושי אמיתי. הם לא תחליף לחיבוק חם, לשיחה טובה, לחברות אמיתית.
אז מה עושים? איך מוצאים את האיזון הנכון בין טכנולוגיה לאנושיות?
- מפסיקים לרדוף אחרי הכמות ומתמקדים באיכות. במקום להשקיע את הזמן בניסיון להשיג כמה שיותר עוקבים, תתמקדו ביצירת קשרים אמיתיים עם אנשים שחשובים לכם. תרימו טלפון, תיפגשו לקפה, תשלחו הודעה אישית.
- מנתקים את עצמנו מדי פעם. אני יודעת, זה נשמע מפחיד. אבל תנסו. תכבו את הטלפון לשעה, ליום, לסוף שבוע. תראו מה קורה. תגלו שיש חיים מחוץ למסך.
- מחפשים חוויות משותפות. במקום לגלול באינסוף סרטונים, תצאו לטייל, תשתתפו בסדנה, תלמדו משהו חדש ביחד. חוויות משותפות מחזקות את הקשרים האנושיים.
- לומדים להקשיב באמת. בעידן שבו כולם מדברים, מעטים מקשיבים. תנסו להקשיב באמת לאנשים סביבכם, בלי לשפוט, בלי להפריע, בלי לתכנן מה אתם הולכים להגיד. פשוט תקשיבו. (לפעמים זה הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות).
- משתפים בפגיעות שלנו. זה אולי הדבר הכי קשה, אבל גם הכי משחרר. תשתפו בחששות שלכם, בחולשות שלכם, בפחדים שלכם. תגלו שאנשים מעריכים כנות יותר מכל דבר אחר.
אבל רגע, מה עם הפחד לפספס?
אני יודעת, קל להגיד "תתנתקו מהמסכים", אבל מה עם הפחד הזה, ה-FOMO המפורסם? הפחד לפספס משהו חשוב, משהו מעניין, משהו מצחיק.
אז הנה תובנה קטנה: רוב הדברים שאנחנו "מפספסים" ברשת הם לא באמת חשובים. הם רעש לבן שממלא לנו את הראש ומסיח את דעתנו מהדברים שבאמת משנים.
למשל, קחו את המחקר של פרופסור שרי טרקל, פסיכולוגית קלינית מ-MIT, שחקרה את ההשפעה של טכנולוגיה על יחסים אנושיים במשך שנים. היא טוענת שהטכנולוגיה, למרות שהיא יכולה לחבר אותנו, יכולה גם לגרום לנו להרגיש מבודדים יותר אם אנחנו לא משתמשים בה בצורה נכונה. וזה מצריך מודעות עצמית גבוהה.
הדברים שבאמת חשובים הם הקשרים האמיתיים שלנו, החוויות שאנחנו חווים ביחד, הרגעים הקטנים של שמחה ואהבה. את אלה אי אפשר למצוא ברשת. צריך לצאת ולחפש אותם בעולם האמיתי.
אז נכון, טכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אבל היא לא צריכה להגדיר אותנו. אנחנו צריכים להגדיר אותה. אנחנו צריכים להשתמש בה בצורה מושכלת, בצורה שתעזור לנו לבנות קשרים אמיתיים, בצורה שתעשיר את החיים שלנו.
ואולי, רק אולי, אם נפסיק לרדוף אחרי לייקים ונתחיל לחפש חיבור אמיתי, נוכל להרגיש קצת פחות בודדים בעידן המחובר הזה.
אני סקרנית לשמוע – איך אתם מוצאים את האיזון בין טכנולוגיה לאנושיות בחיים שלכם? שתפו אותי בתגובות!
