אני חייבת להודות, יש לי חולשה למקררים. לא במובן של לאכול מהם בלילה (טוב, אולי קצת), אלא במובן של להבין אותם. איך הם עובדים, למה הם עושים רעש מוזר לפעמים, ומה לעזאזל קורה מאחורה עם כל הצינורות האלה? אולי זה בגלל שאני גדלתי בבית שבו המקרר היה הלב הפועם של המשפחה - תמיד מלא, תמיד רועש, ותמיד שם.
ואז קרה לי משהו מביך. המקרר שלי, החדש יחסית, התחיל לעשות קולות של גסיסה. לא סתם רעש, אלא רעש מצוקה. אתם מכירים את זה, נכון? זה הקול הזה שגורם לכם לתהות אם כדאי להתחיל לתכנן את הארוחות הבאות על בסיס שימורים בלבד.
התחלתי עם גוגל, כמובן. "מקרר מרעיש - מה עושים?" מיליון תוצאות, רובן המליצו לקרוא לטכנאי. אבל משהו בי התנגד. אולי זה היה החיסכון הכספי, אולי הרצון להבין מה לעזאזל קורה שם בפנים.
אז התחלתי להקשיב. באמת להקשיב. לא רק לרעש, אלא גם לאינטואיציה שלי. כן, אני יודעת, נשמע קצת ניו אייג'י. אבל תחשבו על זה רגע - כמה פעמים ידעתם משהו בלי שום הסבר הגיוני?
יצאתי למסע. פתחתי את המקרר, סגרתי, ניסיתי להבין מאיפה הרעש מגיע. בדקתי את המדפים, את המגירות, את הגומיות. שום דבר. ואז, במקרה, נגעתי בפאנל האחורי. הרגשתי רעידה קלה.
הוצאתי מברג (מזל שיש אחד בבית), פתחתי את הפאנל, ו... הנה זה. בורג אחד רופף. פשוטו כמשמעו. אחד הבורגונים הקטנים האלה, שעושים את כל ההבדל.
הידקתי את הבורג. הרעש נעלם.
זהו. זה כל הסיפור.
נכון, זה נשמע פשוט. אבל זה הרבה יותר מזה. זה סיפור על הקשבה. הקשבה לעצמך, לאינטואיציה שלך, וגם למקרר שלך.
אבל רגע, זה לא רק על מקררים. זו אנלוגיה לחיים עצמם, לא? כמה פעמים אנחנו מתעלמים מרעשים קטנים, מבורג רופף קטן שמאיים להפיל עלינו את כל המערכת? כמה פעמים אנחנו פונים ישר למומחה, במקום להקשיב לעצמנו?
אני חייבת להודות, בעבר הייתי סקפטית לגבי "אינטואיציה". חשבתי שזה משהו לנשים מבוגרות עם חתולים וקריסטלים. אבל אז קראתי את הספר "Thinking, Fast and Slow" של דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל. הוא מסביר איך המוח שלנו עובד בשתי מערכות: מערכת אחת מהירה ואינטואיטיבית, ומערכת שנייה איטית ורציונלית.
מסתבר שהאינטואיציה שלנו היא לא סתם תחושה, אלא תוצאה של שנים של ניסיון ולמידה. המוח שלנו קולט דפוסים וקשרים שאנחנו לא תמיד מודעים אליהם, ואז שולח לנו "תחושת בטן".
אבל הנה הקאץ': האינטואיציה שלנו לא תמיד צודקת. היא יכולה להיות מושפעת מדעות קדומות, הטיות קוגניטיביות, וסתם טעויות אקראיות. אז איך יודעים מתי להקשיב לה ומתי להתעלם ממנה?
זו השאלה הגדולה, נכון?
אני חושבת שהתשובה היא איזון. צריך להקשיב לאינטואיציה שלנו, אבל גם לבדוק אותה עם ההיגיון. צריך לחפש מידע, להתייעץ עם מומחים, אבל גם לסמוך על התחושה הפנימית שלנו.
ולפעמים, כל מה שצריך זה מברג.
אגב, אחרי המקרה עם המקרר, התחלתי לעשות "בדיקת בורג רופף" שבועית. לא רק למקרר, אלא גם לחיים שלי. אני שואלת את עצמי: איפה אני מרגישה רעידות קלות? איפה הבורג הרופף שמאיים להפיל הכל?
זה יכול להיות בעבודה, במערכות יחסים, או סתם בהרגלים היומיומיים שלי. אני מנסה לזהות את הבעיות הקטנות לפני שהן הופכות לגדולות, ולטפל בהן בזמן.
אני לא אומרת שזה קל. זה דורש מודעות עצמית, כנות, והרבה אומץ. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, אף אחד לא מכיר את המקרר שלך טוב יותר ממך.
אז מה אתם אומרים? איפה הבורג הרופף שלכם היום?
