האור במשרד שלי מהבהב. הפלורסנט עומד למות. אני שונאת את הרגע הזה. זה תמיד מרגיש לי כמו סוף של משהו. סוף של יום עבודה, סוף של אנרגיה, סוף של... משהו.
ואז זה קרה. הבנתי משהו תוך כדי בהייה בפלורסנט הגוסס הזה. אנחנו כל כך מפחדים מהסופים. מפחדים לטעות. מפחדים לנסות דברים חדשים. אבל מה אם הסוף הוא רק התחלה של משהו אחר?
חשבת על זה פעם?
הרבה זמן חשבתי שאני צריכה להיות מושלמת. שכל דבר שאני עושה חייב להיות מחושב, מתוכנן, בלי מקום לטעויות. זה גרם לי להמון לחץ, כמובן. וגם – זה מנע ממני לנסות דברים חדשים. פחדתי להיכשל. פחדתי ממה יגידו.
אבל אז, לפני כמה שנים, עשיתי טעות גדולה. טעות שעלתה לי ביוקר, אם להיות כנה. הרגשתי נורא. התביישתי. רציתי פשוט להיעלם. אבל אז הבנתי – הטעות הזו הייתה השיעור הכי חשוב שלמדתי בחיים שלי.
זה היה פרויקט שהובלתי בעבודה. הייתי בטוחה שאני יודעת הכי טוב, שלא צריך להתייעץ עם אף אחד. התעלמתי מסימני אזהרה, התעלמתי מההמלצות של אחרים. הייתי כל כך בטוחה בעצמי... וטעיתי.
הפרויקט נכשל. והכישלון הזה ריסק אותי. הרגשתי שאכזבתי את כולם. שאני לא מספיק טובה.
אבל אז, אחרי כמה ימים של רחמים עצמיים, התחלתי לחשוב. באמת לחשוב. מה קרה שם? מה יכולתי לעשות אחרת? איך אני יכולה ללמוד מזה?
גיליתי שהטעות שלי לא הייתה רק טעות מקצועית. היא הייתה טעות של אגו. טעות של חוסר הקשבה. טעות של חוסר צניעות.
מאז, אני מנסה לזכור את הלקח הזה בכל יום. אני מנסה להיות יותר פתוחה לרעיונות של אחרים. אני מנסה להיות יותר צנועה. אני מנסה לזכור שאני לא יודעת הכל. וזה בסדר.
הנה משהו מפתיע: המחקרים מראים שאנשים שמפחדים פחות מכישלון מצליחים יותר בטווח הארוך. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל זה נכון. כשאתה לא מפחד לטעות, אתה מוכן לקחת סיכונים. אתה מוכן לנסות דברים חדשים. אתה מוכן ללמוד ולגדול.
אני יודעת, זה קשה. גם לי קשה לפעמים. אבל אני מזכירה לעצמי כל הזמן: הטעות היא לא סוף העולם. היא רק הזדמנות ללמוד ולצמוח.
חשבת על זה פעם?
אחד הדברים שעזרו לי להתמודד עם הפחד מכישלון הוא להסתכל על זה כניסוי. אם הניסוי מצליח – מצוין. אם הוא נכשל – למדתי משהו. זה כמו שד"ר קרול דואק בספרה "מיינדסט" מסבירה על חשיבות של תודעת צמיחה לעומת תודעה מקובעת. אנחנו לא נולדים מושלמים, אנחנו גדלים ומתפתחים דרך ניסוי וטעייה. וזה בסדר גמור!
הנה תובנה שהפתיעה אותי: כשאני משתפת אחרים בטעויות שלי, זה לא גורם לי להיראות חלשה יותר. זה גורם לי להיראות אנושית יותר. זה גורם לאנשים להתחבר אלי. זה גורם להם להרגיש שהם לא לבד.
וזה, לדעתי, הכי חשוב. לדעת שאנחנו לא לבד. לדעת שכולם טועים. לדעת שאפשר ללמוד מהטעויות שלנו ולהפוך לאנשים טובים יותר.
אז בפעם הבאה שאת טועה, אל תכעסי על עצמך. תנשמי עמוק. תזכירי לעצמך שזה בסדר. תלמדי מהטעות. ותמשיכי הלאה.
האמת? גם אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. אבל אני מנסה להיות יותר סלחנית כלפי עצמי. ומנסה לזכור שכל טעות היא הזדמנות ללמוד משהו חדש.
אגב, שמת לב שלפעמים דווקא כשאתה נותן לעצמך רשות לטעות, אתה מגלה פתרונות יצירתיים שלא היית חושב עליהם אחרת?
הדבר הכי חשוב שלמדתי? לתת לעצמי רשות להיות לא מושלמת. לתת לעצמי רשות לטעות. לתת לעצמי רשות לצמוח.
ומה איתך? מתי בפעם האחרונה נתת לעצמך רשות לטעות?
