אני חייבת להתוודות. שנים שאני יודעת שצריך לשתות יותר מים. רופאים אומרים, כתבות אומרות, האינטואיציה שלי צועקת. אבל איך אומרים? בין לדעת ללעשות... מרחק עצום. ניסיתי הכל. בקבוק ענק? שכחתי למלא. אפליקציה מזכירה? מעצבנת מדי. מדבקות עם שעות על הבקבוק? נו, אתם מבינים. כלום לא עבד. הרגשתי כמו תקליט שבור, יודעת מה נכון, אבל לא מצליחה ליישם. מבאס, נכון?
ואז קרה משהו משונה.
הייתי בשיעור יוגה, מותשת מהחום, והמורה אמרה משהו שנשמע לי בהתחלה קצת... הזוי. היא אמרה שצריך להתייחס למים כמו אל חבר. חבר? מה זה קשור בכלל? אבל משהו במילה הזאת, "חבר", נתקע לי בראש.
התחלתי לחשוב על זה. מה בעצם ההבדל בין כוס קפה טעים שאני שותה בהנאה לבין כוס מים שאני דוחפת לגרון כי "צריך"? התשובה הכתה בי כמו גל צונן: יחס. אני מתייחסת לקפה כפינוק, למים כחובה.
ואז עלה לי רעיון משוגע.
מה אם אצור לעצמי טקס קטן, מודע, סביב שתיית מים? לא טקס מעיק, אלא משהו קטן, אישי, שמחבר אותי למים בצורה חיובית.
התחלתי בניסוי קטן. רכשתי כוס זכוכית יפה, כזאת שממש כיף לשתות ממנה. כל בוקר, עוד לפני הקפה, אני ממלאת את הכוס במי ברז מסוננים (כן, בסוף נכנעתי לפילטר, אבל לא אמרתי את זה לאף אחד עד עכשיו). ואז אני לוקחת רגע. רק רגע. אני מסתכלת על המים, על האור שמשתקף מהם. אני חושבת על המסע הארוך שעברו המים עד שהגיעו אלי, מהעננים, דרך האדמה, אל הברז. אני מודה להם.
זה נשמע לכם קצת ניו-אייג'י? אני יודעת. גם לי זה נשמע ככה בהתחלה. אבל משהו קרה כששילבתי את הטקס הקטן הזה בשגרה שלי.
המים הפסיקו להיות "חובה". הם הפכו לרגע קטן של חיבור, של נוכחות. הפסקתי לדחוף אותם לגרון. התחלתי לרצות אותם.
ומה שהכי מפתיע? זה עבד.
אני שותה הרבה יותר מים מאי פעם. והכי חשוב – אני נהנית מזה. לא רק זאת, שמתי לב שאני גם פחות צריכה קפה. כנראה שהגוף שלי פשוט צמא, לא עייף.
אבל רגע, אני לא רוצה שתחשבו שמצאתי פתרון קסם. יש ימים שאני שוכחת. יש ימים שאני מעדיפה קפה. יש ימים שהכוס היפה שלי שבורה ואני שותה מאיזו כוס פלסטיק מכוערת. וזה בסדר.
הניסוי הזה לימד אותי שני דברים חשובים:
- מים הם לא רק נוזל, הם קשר. קשר לגוף שלנו, לטבע, לעצמנו.
- שינוי אמיתי מתחיל ביחס. לא בטכניקות, לא באפליקציות, אלא ביחס שלנו לדבר שאנחנו רוצים לשנות.
אז מה עושים עכשיו?
אני לא יכולה להגיד לכם מה יעבוד בשבילכם. אבל אני כן יכולה להציע לכם לנסות. לנסות להתייחס למים כמו אל חבר. למצוא טקס קטן, אישי, שמחבר אתכם אליהם.
אולי זה כוס יפה, אולי זה הוספת לימון, אולי זה שתייה במקום ספציפי בבית. אולי זה פשוט רגע של שקט לפני הלגימה.
העיקר שתנסו. כי לפעמים, הדבר הכי פשוט הוא גם הדבר שהכי קשה לנו לעשות.
ולסיום, שאלה קטנה בשבילכם: אם המים היו חבר שלכם, איך הייתם מתייחסים אליהם?
(מקורות השראה: "Water, the Messenger of Life" מאת Masaru Emoto, שטוען שלמילים ורגשות יש השפעה על מבנה המים, וכן מחקרים על חשיבות שתיית מים מספקת לבריאות קוגניטיבית, כפי שפורסמו בכתב העת "Nutrients".)
