אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי במטבח, מנסה לאפות עוגה ליום ההולדת של אמא שלי, והרגשתי שאני טובעת. לא רק בקמח (שהיה מפוזר בכל מקום, כן, גם על השיער), אלא באיזה כאוס פנימי שפשוט לא נתן לי לנשום. הסתכלתי על השיש המלוכלך, הכיורים העמוסים, המגירות שלא נסגרות, ופתאום הבנתי משהו: הבלגן הזה, הוא לא סתם בלגן. הוא סימפטום.
האבק הבלתי נראה הזה, זה שלא רואים בתמונות באינסטגרם של בתים "מושלמים", הוא האבק של החיים. הוא מצטבר בפינות המוזרות ביותר – בנפש שלנו. זה נשמע קלישאתי, אני יודעת, אבל תשאלו את מלאני בייטל, הפסיכולוגית הסביבתית, שמסבירה איך הסביבה הפיזית שלנו משפיעה ישירות על הבריאות הנפשית שלנו (Bייטל, 2011). וואו, כמה שהיא צודקת!
אבל רגע, לפני שאתם רצים לנקות את הבית כמו משוגעים (אני יודעת שאני רציתי), אני רוצה להגיד משהו: זה לא רק על ניקיון. זה על מודעות. על לשאול את עצמנו, למה דווקא עכשיו אני מרגישה צורך לנקות? מה אני מנסה להדחיק או לפצות עליו? זו לא הרצאה, כן? אני פשוט מנסה לחלוק משהו שלמדתי על בשרי.
האם באמת ניקיון יפתור את הבעיה?
לפעמים, הבלגן הוא לא הבעיה, אלא הפתרון. כן, שמעתם נכון. כשאני עובדת על פרויקט יצירתי, למשל, השולחן שלי נראה כמו שדה קרב. ניירות, צבעים, חוטים, הכל מעורבב אחד בשני. אבל זה חלק מהתהליך. זה מאפשר לי לקפוץ בין רעיונות, לראות קשרים חדשים, ליצור. זה כאוס מבוקר, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
אבל יש בלגן אחר. בלגן שמכביד, שמדכא, שגורם לי להרגיש חנוקה. בלגן כזה הוא לא יצירתי, הוא משתק. זה הבלגן שאני צריכה להתמודד איתו. וזה לא תמיד קל.
ניסיתי הכל. שיטות ניקיון יפניות, שיטות ניקיון שוודיות, שיטות ניקיון של נזירות בודהיסטיות (טוב, אולי הגזמתי קצת). אבל מה שהכי עזר לי, בסופו של דבר, היה להבין את השורש של הבעיה. למה אני שומרת דברים שאני לא צריכה? למה אני דוחה משימות עד הרגע האחרון? מה אני מפחדת לשחרר?
זה לא תמיד תשובות נעימות. לפעמים זה אומר להתמודד עם פחדים, עם חרטות, עם דברים שלא הספקתי לעשות. אבל זה הכרחי. כי אחרת, אני רק מסדרת את הבלגן מבחוץ, אבל בפנים, הכל נשאר אותו דבר.
הטריק הוא למצוא את האיזון. לאפשר לעצמנו ליצור, גם אם זה אומר קצת בלגן, אבל גם לדעת מתי הבלגן הזה הופך להיות רעיל. מתי הוא חוסם אותנו מלצמוח, מלחיות, מלהיות מאושרים.
אני קראתי פעם איזה פתגם סיני עתיק (אני מצטטת מהזיכרון, אז סליחה אם אני לא מדייקת): "לנקות את הבית, זה כמו לנקות את הנפש". אבל זה לא רק על ניקיון. זה על תודעה. על להבין מה אנחנו צריכים, מה אנחנו רוצים, ומה אנחנו מוכנים לשחרר.
אז מה עושים עם האבק הבלתי נראה הזה?
אני לא יודעת. באמת שלא. אני עדיין לומדת. אני עושה טעויות, אני נופלת, אני קמה. אבל אני משתדלת להיות יותר מודעת, יותר קשובה לעצמי. אני שואלת את עצמי, מה הבלגן הזה אומר לי? מה הוא מנסה להגיד לי?
לפעמים, התשובה פשוטה. אני עייפה, אני צריכה לנוח. לפעמים, התשובה יותר מורכבת. אני מפחדת להצליח, אני מפחדת להיכשל.
אבל מה שחשוב זה לא לברוח מהתשובה. להתמודד איתה. לחבק אותה. ולשחרר את מה שלא משרת אותנו יותר.
אולי זה נשמע קצת פילוסופי, אבל זו האמת. ניקיון, זה לא רק על לנקות את הבית. זה על לנקות את הנפש. וזה מסע שלוקח זמן, שלוקח סבלנות, שלוקח אומץ.
אז בפעם הבאה שאתם מסתכלים על הבית שלכם, תנסו לראות מעבר ללכלוך. תנסו לראות מה הבית הזה מנסה להגיד לכם. מה הוא משקף עליכם. ואולי, רק אולי, תגלו משהו חדש על עצמכם.
אני אשמח לשמוע את המחשבות שלכם, מה הבלגן בבית שלכם אומר עליכם?
מקורות:
Bייטל, מ' (2011). Toxic architecture: How our buildings make us ill*. Dell Publishing.
