האמת? תמיד פחדתי מכישלון. פחד מוות! גדלתי על ברכי השאיפה למצוינות, להישגים, וכל מעידה קטנה הרגישה כמו סוף העולם. עד ש... נפלתי. בגדול.
(רגע, זה לא הולך להיות עוד סיפור מוטיבציה קיטשי, אני מבטיחה. זה משהו אחר לגמרי.)
זוכרת את התקופה הזאת שניסיתי להקים סטארטאפ בתחום הקיימות? כן, ההוא עם האפליקציה לחישוב טביעת רגל פחמנית. וואו, איזה כאב ראש זה היה. חשבתי שאני גאון, שאני משנה את העולם, שאני הולכת לעשות מיליונים תוך כדי שמירה על כדור הארץ. חלומות בהקיץ, כמו שאומרים.
התחלתי עם התלהבות עצומה, גייסתי צוות (אחרי הרבה מאוד מאמצים, אני חייבת לציין), שפכתי את הנשמה שלי לפרויקט. אבל אז... הגיעו הקשיים. טכנולוגיים, עסקיים, אישיים. כל מה שיכול היה להשתבש - השתבש.
והכישלון? הוא היה צורב. מחניק. משתק. הרגשתי כאילו כל העולם קורס עליי.
אבל אז... הבנתי משהו.
זה לא שהכישלון הוא דבר טוב. ממש לא. אבל מה שאנחנו עושים אחרי הכישלון, זה מה שבאמת חשוב.
לקח לי זמן לעכל, להתאושש, ללקק את הפצעים. קראתי ספרים על חוסן מנטלי, הקשבתי לפודקאסטים על יזמות, דיברתי עם מנטורים. ואז, לאט לאט, התחלתי לראות את הדברים אחרת.
מה באמת למדתי מהכישלון?
- להקשיב יותר: אחד הדברים שלמדתי זה להקשיב יותר לאחרים. הקשבתי יותר לצוות שלי, למשקיעים הפוטנציאליים, אפילו למבקרים. הבנתי שלא תמיד אני יודעת הכל, ושלפעמים, דווקא הביקורת הכי נוקבת יכולה להוביל אותנו לתובנות חשובות. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל וואו, לקח לי זמן להפנים את זה. (מקור: "Mindset: The New Psychology of Success" מאת Carol S. Dweck, שמדגיש את החשיבות של חשיבה צומחת ופתיחות לביקורת).
- להעריך את התהליך: כן, השאיפה להצלחה חשובה. אבל המסע עצמו, הדרך שאנחנו עוברים, זה מה שמעצב אותנו באמת. למדתי להעריך את האתגרים, את הקשיים, את הנפילות. כי הם אלו שמלמדים אותנו, שמחשלים אותנו, שהופכים אותנו למי שאנחנו.
- לשחרר שליטה: אני טיפוס של שליטה, חייבת להודות. אוהבת לדעת הכל, לתכנן הכל, לבדוק הכל. אבל הכישלון הזה לימד אותי שאי אפשר לשלוט בהכל. שלפעמים צריך פשוט לשחרר, לסמוך על אחרים, לתת לדברים לקרות. זה היה קשה, אבל משחרר ברמות.
- לזהות את החוזקות האמיתיות שלי: אחרי שהאבק שקע, הבנתי שהחוזקה האמיתית שלי היא לא הטכנולוגיה או הניהול, אלא היכולת ליצור קשר אנושי, להניע אנשים, לגרום להם להאמין בחזון. וזה, חברים, שווה יותר מכל תואר או הצלחה עסקית.
אבל מה שמדהים זה שדווקא החוויה הזו פתחה לי דלתות שלא חשבתי שאפשריות. בזכות הלקחים שלמדתי, התחלתי לייעץ לסטארטאפים אחרים, ללוות יזמים צעירים, ולחלוק איתם את הניסיון שלי. גיליתי שאני נהנית לעזור לאחרים לצמוח, ושהידע והניסיון שלי יכולים להיות בעלי ערך עצום עבורם.
(דרך אגב, גיליתי שיש המון משאבים נפלאים ליזמים, כמו המדריך של MIT לסטארטאפים (https://entrepreneurship.mit.edu/), שמספק כלים פרקטיים לבניית עסק מצליח. אבל האמת היא, שום מדריך לא יכול להכין אותך למה שבאמת מחכה לך שם בחוץ.)
הכישלון הזה היה הזרע שממנו צמחתי.
היום, אני עדיין לומדת, עדיין מתנסה, עדיין טועה. אבל אני כבר לא מפחדת מכישלון. אני רואה בו הזדמנות לצמיחה, ללמידה, להתפתחות.
וכן, אני יודעת שזה קלישאתי. אבל זו האמת שלי.
אז מה הלאה?
אני ממשיכה לחפש את האור בקצה המנהרה. אני ממשיכה לחלום, ליזום, ליצור. ואני ממשיכה לשתף את הניסיון שלי עם אחרים, בתקווה שאוכל לעזור להם להימנע מטעויות שאני עשיתי, ולמצוא את הדרך שלהם להצלחה.
ואולי, רק אולי, אני עוד אקים סטארטאפ מצליח. אבל הפעם, אני אעשה את זה אחרת. עם יותר צניעות, יותר הקשבה, ויותר אמונה בעצמי ובדרך שלי.
בסופו של דבר, מה שאני שואלת את עצמי היום זה – האם אני באמת חיה את החיים שאני רוצה? האם אני מממשת את הפוטנציאל שלי? האם אני עושה את העולם למקום טוב יותר?
ואם התשובה היא כן, אז אני יודעת שאני בכיוון הנכון.
אז מה איתך? איזה כישלון לימד אותך הכי הרבה? אשמח לשמוע את הסיפור שלך בתגובות!
