אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול: הייתי תקועה בפקק בכביש החוף, הטלפון שלי הראה 5% סוללה, והדופק שלי התחיל להאיץ. לא רק בגלל הפקק, אלא בגלל הפחד המשוגע הזה – חרדת סוללות. כן, זה דבר אמיתי!
פעם הייתי צוחקת על אנשים שסוחבים איתם מטען נייד לכל מקום. "מה הלחץ?", הייתי שואלת. "מתי כבר תהיה נקודת טעינה?". אבל אז, זה קרה לי. הפכתי לאחת מהם.
היום, אני יכולה להגיד שהצלחתי להשתלט על החרדה הזו, או לפחות להוריד אותה לרמה נסבלת. זה לא היה קל, אבל זה היה שווה את זה. ואני רוצה לשתף אתכם במסע שלי, בתקווה שזה יעזור גם לכם.
מה זה בכלל חרדת סוללות? (ולמה זה תפס אותי כל כך חזק?)
חרדת סוללות, או "Low Battery Anxiety" כמו שאוהבים לקרוא לזה באנגלית, היא בעצם פחד כרוני שהסוללה של הטלפון תיגמר לפני שנגיע למקור טעינה. זה נשמע מצחיק, נכון? אבל תחשבו על זה רגע: הטלפון שלנו הוא כבר מזמן לא רק מכשיר טלפון. הוא היומן שלנו, המפה שלנו, הנגן שלנו, הקשר שלנו עם העולם.
כשאנחנו מאבדים את הגישה לכל הדברים האלה, אנחנו מרגישים מנותקים, חסרי אונים. זה, בעיניי, שורש החרדה.
אבל למה זה תפס אותי כל כך חזק? אני חושבת שזה קשור לתקופה של שינויים גדולים שעברתי בחיים. בדיוק עברתי דירה, התחלתי עבודה חדשה, והרגשתי קצת לא יציבה. הטלפון היה העוגן שלי, הדרך שלי להישאר מחוברת לעולם המוכר. כשאיבדתי את הסוללה, הרגשתי שאני מאבדת את השליטה.
האם גם אתם מרגישים שהטלפון שלכם הוא יותר מסתם מכשיר? האם הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות שלכם?
המסע שלי אל השלווה (או איך הפסקתי לרדוף אחרי שקעים)
השלב הראשון היה להודות בבעיה. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. הבנתי שאני מבזבזת יותר מדי אנרגיה על דאגה לסוללה, במקום ליהנות מהחיים.
אחרי שהודיתי, התחלתי לחקור את הנושא. קראתי מאמרים, צפיתי בסרטונים, ואפילו התייעצתי עם חברה שהיא טכנאית סלולר. גיליתי כמה דברים מעניינים.
אחד המקורות המעניינים ביותר שמצאתי היה מחקר של אוניברסיטת סיטי לונדון, שמצא קשר ישיר בין חרדת סוללות לרמות סטרס גבוהות. זה גרם לי להבין שאני לא לבד, ושיש אנשים רציניים שחוקרים את התופעה הזו. (מקור: [שם המאמר] באתר אוניברסיטת סיטי לונדון).
הדבר השני שלמדתי הוא שהרבה מהפחד שלי נובע מבורות. לא ידעתי איך הסוללה של הטלפון שלי עובדת, איך היא מתרוקנת, ומה אני יכולה לעשות כדי לשפר את הביצועים שלה.
אז התחלתי להתעמק. למדתי על סוגי סוללות שונים, על אפליקציות צורכות אנרגיה, ועל טיפים לחיסכון בחשמל. גיליתי, למשל, שאפליקציות כמו פייסבוק ואינסטגרם הן "זוללות" סוללה רציניות, גם כשהן פועלות ברקע.
אחד הדברים שהכי עזרו לי הוא להפסיק להטעין את הטלפון שלי בצורה אובססיבית. פעם הייתי מטעינה אותו בכל הזדמנות, גם כשהוא היה רק ב-80%. הבנתי שזה לא רק מיותר, אלא גם פוגע בסוללה לאורך זמן. כמו שאומרים, "קצת ממלאים אותה יותר מדי".
הידעתם שהטענה חלקית, בין 20% ל-80%, טובה יותר לסוללה לטווח ארוך מאשר הטענה מלאה תכופה?
הטיפים הקטנים שעשו את ההבדל הגדול (ואחת טעות גדולה שלמדתי ממנה)
אז מה בעצם עשיתי כדי לנצח את חרדת הסוללות? הנה כמה טיפים שעבדו בשבילי:
- מטען נייד: כן, נכנעתי בסוף. אבל עכשיו אני רואה בזה לא רק פתרון טכני, אלא גם כלי פסיכולוגי. הידיעה שיש לי מטען נייד בתיק נותנת לי תחושת ביטחון.
- כיבוי אפליקציות ברקע: כמו שאמרתי, אפליקציות מסוימות צורכות הרבה אנרגיה גם כשהן לא בשימוש. אני מקפידה לכבות אותן אחרי שאני מסיימת להשתמש בהן.
- שימוש במצב חיסכון בסוללה: רוב הטלפונים היום מגיעים עם מצב חיסכון בסוללה. אני מפעילה אותו כשנותרים לי מעט אחוזים, וזה עוזר לי להאריך את חיי הסוללה.
- בדיקת מצב הסוללה: הטלפון שלי מראה לי אילו אפליקציות צורכות הכי הרבה סוללה. זה עוזר לי לזהות בעיות ולטפל בהן.
- תכנון מראש: אם אני יודעת שאני הולכת להיות במקום בלי גישה לשקע, אני דואגת להטעין את הטלפון שלי מראש.
- הפסקתי להאמין לכל מה שקראתי באינטרנט: זו הטעות הגדולה שלמדתי ממנה. קראתי איפשהו שאם מכניסים את הטלפון למקרר לכמה דקות זה יכול להאריך את חיי הסוללה. כן, ניסיתי את זה. לא רק שזה לא עבד, אלא גם כמעט הרסתי את הטלפון שלי! תמיד תבדקו מידע ממקורות אמינים.
אל תנסו להכניס את הטלפון שלכם למקרר! סמכו עליי, אני עשיתי את הטעות הזו בשבילכם.
התובנה המפתיעה: הסוללה החשובה באמת היא הסוללה הפנימית שלי
אבל השיעור הכי חשוב שלמדתי הוא שהפחד שלי מסוללה ריקה בטלפון שיקף בעצם פחד עמוק יותר – הפחד להיות מנותקת, חסרת אונים, לא בשליטה.
הבנתי שהסוללה החשובה באמת היא הסוללה הפנימית שלי. אם אני דואגת לעצמי, לרווחה הנפשית שלי, אז אני יותר חזקה ויכולה להתמודד עם כל אתגר, גם אם הסוללה של הטלפון שלי ריקה.
אז עכשיו, כשאני רואה את הסוללה יורדת, אני מזכירה לעצמי לנשום עמוק, להסתכל סביבי, ולהעריך את הרגע. אני מזכירה לעצמי שהחיים הם לא רק הטלפון שלי, אלא גם האנשים שאני אוהבת, המקומות שאני מבקרת, והחוויות שאני חווה.
אז כן, אני עדיין סוחבת איתי מטען נייד. אבל עכשיו זה לא מתוך פאניקה, אלא מתוך אחריות. ואני גם יודעת שאם הסוללה שלי תיגמר, זה לא סוף העולם. תמיד אפשר למצוא שקע, תמיד אפשר לבקש עזרה, ותמיד אפשר פשוט… ליהנות מהשקט.
אני עדיין לומדת איך לשחרר קצת יותר, איך לאחוז קצת פחות.
מה אתכם? מה הדבר הבא שאתם רוצים לשחרר?
