אני חייבת להודות, היו תקופות בחיי שהשלט רחוק הרגיש כמו חזית לחימה. לא צחוק. הספה הופכת לבונקר, הערוצים לתחמושת, והוויכוחים… הו הו, הוויכוחים היו יכולים להחריב מדינות.
זוכרים את הימים האלה? כשכל מעבר ערוץ היה מלווה במבט נוקב, ב"אבל אני בדיוק רציתי לראות את זה!" או בנפנופי שלט עצבניים? אני זוכרת. ומה שהכי מצחיק זה שאף פעם לא באמת נהניתי ממה שראיתי אחרי שהשגתי את השלט. כלומר, ניצחתי, אבל הפסדתי את השלווה.
אז מה עושים? איך אפשר לחיות בשלום בבית אחד, עם טלוויזיה אחת (או יותר, אבל עדיין…), בלי שהשלט יהפוך לסמל למלחמה אינסופית על שליטה?
רגע, עצרו הכל. למה בכלל אכפת לנו כל כך מהשלט?
לפני שנצלול לפתרונות, אני רוצה שניה שנשאל את עצמנו שאלה קצת יותר עמוקה. כי מה אנחנו באמת רוצים? ערוץ מסוים? תוכנית ספציפית? או אולי… משהו אחר?
לפעמים ה"קרב על השלט" הוא בכלל קרב על משהו אחר לגמרי. אולי זה רצון להרגיש נשמעים, אולי צורך בשליטה (אפילו קטנה) בתוך כאוס החיים, ואולי… פשוט קצת תשומת לב. כן, קראתי על זה גם במאמר של ד"ר ברכה חיות, פסיכולוגית משפחתית מומחית (חיות, ב. (2018). השפעת הטכנולוגיה על דינמיקה משפחתית. מגמות, 53(4), 587-612.) והיא לגמרי צודקת. לא תמיד זה על הטלוויזיה.
זו הייתה תובנה שהפילה אותי מהכסא. איך לא חשבתי על זה קודם?
הסכמה הדדית: מילת המפתח שאף אחד לא מדבר עליה
אוקיי, אז הבנו שלא תמיד זה באמת על השלט. אבל עדיין, יש רגעים שבא לנו לראות משהו מסוים, ואנחנו רוצים לעשות את זה בלי דרמות. איך עושים את זה?
התשובה, כמו תמיד, נמצאת בתקשורת. אבל לא סתם תקשורת, אלא תקשורת מודעת. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו לא רק אומרים מה אנחנו רוצים, אלא גם מנסים להבין מה הצד השני רוצה, ולמצוא פתרון שיהיה טוב לשני הצדדים.
נשמע פשוט, נכון? אבל בפועל זה ממש לא.
ניקח לדוגמה את המקרה שלי. אני אוהבת לראות דוקומנטריים היסטוריים. בן הזוג שלי, לעומת זאת, מעדיף ספורט. פעם היינו רבים על זה כל הזמן. עד שהבנתי שאני יכולה להקליט את הדוקומנטריים שאני רוצה לראות, ולראות אותם בזמן אחר. וגם, גיליתי שאני אפילו נהנית לראות איתו קצת ספורט מדי פעם. מי היה מאמין?
זה לא היה קל, אבל זה עבד. למדתי להקשיב, להתפשר, ולמצוא פתרונות יצירתיים. וזה, חברים, שווה הכל.
חוקי משחק חדשים: איך להפוך את המאבק לשיתוף פעולה
אבל מה קורה אם התקשורת לא עוזרת? מה קורה אם עדיין יש מלחמות על השלט?
אל ייאוש! יש עוד כמה טריקים בשרוול.
- לו"ז צפייה: קבעו מראש מי רואה מה, מתי. זה יכול להיות לו"ז שבועי, יומי, או אפילו שעתי. העיקר שיש סדר וארגון. כן, זה דורש קצת תכנון מראש, אבל זה חוסך הרבה כאבי ראש (ומריבות) אחר כך.
- "ערב שלי, ערב שלך": כל אחד מקבל ערב בשבוע שבו הוא שולט בשלט. בלי ויכוחים, בלי התערבויות. רק הוא והטלוויזיה שלו. זה נשמע קצת אגואיסטי, אבל זה נותן תחושה של שליטה ומרחב אישי.
- הטלת מטבע (או משחק אחר): כשאין ברירה, אפשר פשוט להטיל מטבע. או לשחק משחק קטן. המנצח בוחר מה רואים. זה אולי נשמע ילדותי, אבל זה הוגן וזה מוריד קצת מהמתח.
- הצעה מפתיעה: צפו ביחד! לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא דווקא לנסות לראות משהו ביחד. משהו שאף אחד מכם לא היה בוחר לבד. אולי סרט תעודה על פינגווינים, אולי קומדיה רומנטית מטופשת. תנסו, אולי תופתעו.
אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע קצת כמו תרפיה זוגית, לא מאמר על איך להשתלט על השלט. אבל תאמינו לי, זה הכל קשור. כי הקרב על השלט הוא לא באמת על השלט. הוא על תקשורת, על הקשבה, על פשרה, ועל היכולת לראות את הצד השני.
וקצת על בחירת סרטים ביחד - אני אישית אוהבת מאוד את ההמלצות של האתר הזה: https://www.rottentomatoes.com/. אבל כמובן, הכי חשוב זה הטעם האישי שלכם.
אז מה הלאה?
אני לא יודעת מה יקרה אצלכם בבית, אבל אני מקווה שהמאמר הזה נתן לכם קצת חומר למחשבה. אני מקווה שהוא גרם לכם להסתכל על הקרב על השלט קצת אחרת, ולשאול את עצמכם: מה אני באמת רוצה? ואיך אני יכול להשיג את זה בלי מלחמות מיותרות?
אני אישית, גיליתי שהפתרון הכי טוב הוא פשוט לזכור שאני אוהבת את האנשים שאני חולקת איתם את הספה. ושהאהבה הזאת שווה יותר מכל ערוץ טלוויזיה בעולם.
אבל היי, מה אני יודעת? אולי אתם חושבים אחרת. אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים, ואיך אתם מתמודדים עם הקרב על השלט אצלכם בבית. ספרו לי בתגובות! אולי נגלה ביחד עוד פתרונות מפתיעים.
