אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. שנתיים. שנתיים של בהייה בקיר חשוף בסלון. לא סתם קיר – הקיר הזה היה טריגר. כל פעם שנכנסתי לחדר, הוא צרח לי בשקט: "את לא מסיימת דברים! את לא מצליחה להתחייב!".
האמת? הוא צדק.
אני נעמה, ואני מכורה להתחלות חדשות. רעיונות מבריקים צצים לי בראש בקצב מסחרר, אבל הגימור... אוי, הגימור. שם הכל מתחיל להתפרק. הקיר הזה היה ההוכחה החיה (והמשעממת) לכישלון שלי.
כמה פעמים עמדתי מולו עם מכחול ביד, נחושה הפעם לעשות את זה כמו שצריך? אינספור. כמה פעמים התייעצתי עם מעצבים, קראתי בלוגים, שוטטתי באינסטגרם? יותר מדי.
אבל הקיר נשאר חשוף.
מה קורה כשמנסים בכוח?
הייתי בטוחה שהבעיה היא חוסר השראה. חיפשתי את "הדבר" שיקפיץ לי את המוח ויגרום לי לרצות לצייר, לתלות תמונה, לעשות משהו! אז הלכתי לסדנת צילום, קניתי מדף חדש, אפילו חשבתי על טפט עם עלים טרופיים (אלוהים, הצילו!).
אבל כלום לא עבד.
עד שיום אחד, לגמרי במקרה, נתקלתי בציטוט של ברנה בראון: "שלמות היא לא רדיפה אחרי מושלמות, אלא הכרה בכך שאנחנו מספיק טובים".
בום.
זה היכה בי כמו פטיש. כל הזמן ניסיתי להגיע לאיזושהי שלמות מדומה, משהו שירצה אחרים, משהו "נכון" יותר. אבל מה אני רציתי?
מקורות מפתיעים – ומבדילים
זה מצחיק, אבל התובנה הזו הגיעה דווקא מברנה בראון, חוקרת בושה וחוסן. ומה לקיר בסלון שלי ולבושה? הכל! הוא היה תזכורת מתמדת לבושה שלי על חוסר היכולת לסיים דברים.
(למי שלא מכיר, ברנה בראון היא פרופסורית מחקר באוניברסיטת יוסטון שמתמחה בבושה, פגיעות ואותנטיות. הספרים שלה, כמו "המתנה שבפגיעות", הם תנ"ך של ממש למי שמחפש להבין את עצמו יותר טוב).
אבל זה לא נגמר שם. ניסיתי ליישם את הגישה הזו גם בעזרת עקרונות עיצוב פנים מינימליסטיים, שמתמקדים בפונקציונליות ובמניעת עומס ויזואלי. קראתי המון בלוגים וספרים על הנושא, כמו הספר "Goodbye, Things" של פומיו ססקי, שגרם לי לחשוב מחדש על מה שאני באמת צריכה בחיים שלי.
רגע, מישהו אמר מינימליזם? חשבתם שאני הולכת לתלות תמונה ענקית ומגניבה? טעות!
ההפתעה: הקיר נשאר חשוף
החלטתי להשאיר את הקיר חשוף.
כן, כן, שמעתם נכון.
שנתיים של תסכול הסתיימו בכך שהחלטתי לא לעשות כלום. אבל הפעם, זה לא היה מתוך עצלנות או כישלון. זה היה מתוך בחירה מודעת.
הבנתי שהקיר הזה לא צריך להיות משהו אחר. הוא לא צריך לייצג שלמות או הצלחה. הוא יכול להיות פשוט... קיר.
הוא הפך לסמל לחופש שלי. חופש מהצורך לרצות, חופש מהצורך לעמוד בציפיות, חופש פשוט להיות מי שאני – בן אדם לא מושלם, שאוהב התחלות אבל לפעמים קצת פחות אוהב סיומות.
הלקח: תשאלו את עצמכם "למה?" באמת
היום, כשאני מסתכלת על הקיר החשוף, אני לא רואה כישלון. אני רואה תזכורת לכוח של קבלה עצמית. תזכורת לכך שלפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להרפות.
אבל רגע, זה לא אומר שצריך לוותר על הכל! זה אומר שצריך לבחור את הקרבות שלנו. לשאול את עצמנו: למה זה חשוב לי? האם אני עושה את זה בשבילי, או בשביל מישהו אחר?
כמה פעמים יצא לכם להילחם על משהו שלא היה באמת חשוב לכם, רק כדי לרצות אחרים או לעמוד בציפיות חברתיות?
זו שאלה ששווה לחשוב עליה.
הקיר החשוף שלי לימד אותי שיעור חשוב: לפעמים, היופי נמצא דווקא בפשטות. דווקא בחוסר השלמות. דווקא בוויתור.
אז מה הסוד של הקיר החשוף? אין סוד. יש רק את האמת שלנו. את הבחירה שלנו. ואת האומץ להיות מי שאנחנו, בלי להתנצל.
מה דעתכם? האם גם לכם יש "קיר חשוף" משלכם, שמסמל משהו אחר לגמרי ממה שחשבתם בהתחלה? אשמח לשמוע בתגובות!
