אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני, נעמה, בת 27, עומדת מול המראה, בוהה בעצמי בתסכול. עוד דייט כושל, עוד תחושה שאני לא מספיק טובה, לא מספיק רזה, לא מספיק... הכל. הרגשתי שאני רודפת אחרי משהו לא מוגדר, איזושהי שלמות שהרשתות החברתיות הבטיחו לי שאשיג אם רק אעבוד מספיק קשה.
אחרי עוד שיחת טלפון מנחמת עם אמא, החלטתי שאני חייבת לברוח. נסעתי לסבתא. תמיד ידעתי שהיא תמצא את המילים הנכונות. אבל הפעם, היא לא אמרה כלום. היא רק חייכה, לקחה אותי לגן שלה, והצביעה על עץ לימון עקום, עם פירות לא מושלמים.
"תראי, נעמה'לה," היא אמרה בקול הצרוד שלה, "העץ הזה לא נראה כמו העצים במגזינים. הוא לא ישר, הלימונים שלו לא גדולים כמו בסופר. אבל הוא נותן לנו לימונים כל שנה. ואנחנו מכינים מהם לימונדה הכי טעימה בעולם."
בום. זה פגע בי.
הבנתי באותו רגע משהו עמוק. כל החיים רדפתי אחרי שלמות מדומה, אחרי אידיאל שלא קיים. התמקדתי במה שחסר, במה שלא היה "מספיק". ולא ראיתי את היופי, את הטוב, את השפע שכבר היה לי בחיים.
זה לא היה איזה גילוי פתאומי על "אהבה עצמית". לא. זה היה הרבה יותר פשוט ומעשי: קבל את מה שיש, עכשיו.
(פסקת מעבר: אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, נכון? גם אני חשבתי ככה בהתחלה. אבל תשאלו כל פסיכולוגית והיא תגיד לכם שקבלה רדיקלית היא אחד הכלים הכי חזקים לבריאות נפשית. מחקרים מראים שקבלה עצמית מפחיתה חרדה ודיכאון - קישור למחקר לדוגמה על קבלה רדיקלית. אבל איך עושים את זה באמת?)
אז איך מתרגמים את התובנה של סבתא למציאות היומיומית?
תפסיקי להשוות. אני יודעת, קשה, במיוחד בעידן האינסטגרם. אבל זה רעל. מחקרים מראים שהשוואה לאחרים מובילה לתחושת חוסר סיפוק ואף לדיכאון (Fardouly et al., 2015). במקום להשוות את עצמך לאחרים, תתרכזי במסע שלך*. במה שאת כבר השגת. בצעדים הקטנים שאת עושה כל יום.
תשני את הפוקוס. במקום להתמקד במה שאת רוצה להיות, תתמקדי במה שאת כבר יש*. יש לך גוף בריא? חברים אוהבים? עבודה שאת נהנית ממנה? תודי על הדברים האלה. תרשמי אותם. תזכירי לעצמך אותם כל יום.
- תלמדי לזהות את ה"מספיק". החברה מלמדת אותנו שתמיד צריך יותר. יותר כסף, יותר יופי, יותר הצלחה. אבל מתי זה מספיק? תגדירי לעצמך מה זה "מספיק" עבורך. זה לא אומר לוותר על שאיפות, זה אומר להעריך את מה שיש לך בדרך.
- תהיי טובה לעצמך. זה אולי הדבר הכי חשוב. תדברי אל עצמך כמו שהיית מדברת אל חברה טובה. תסלחי לעצמך על טעויות. תפרגני לעצמך על הצלחות. תזכרי, את בן אדם, לא מכונה.
(פסקת מעבר: ואל תטעו, זה לא קל. היו לי המון נפילות בדרך. היו ימים שהרגשתי שאני חוזרת לנקודת ההתחלה. שאני שוב רודפת אחרי השלמות המדומה הזו. אבל אז נזכרתי בעץ הלימון של סבתא. ונשמתי עמוק.)
האתגר האמיתי הוא לא למצוא את השלמות, אלא לראות את היופי בחוסר השלמות.
אני לא אגיד לכם שמצאתי את הפתרון הקסם. זה לא קיים. מה שסבתא לימדה אותי זה לא פתרון חד פעמי, זה תהליך. זה ללמוד לקבל את עצמי, על כל החסרונות והפגמים שלי. זה ללמוד להעריך את מה שיש לי, במקום להתמקד במה שאין. זה ללמוד לשחרר.
(פסקת מעבר קצרה: וכן, לפעמים זה אומר להכין לימונדה מחמוצה, אבל לפחות היא אמיתית.)
האמת היא, שעד היום אני לומדת את השיעור הזה. וזה בסדר. זה בסדר לא להיות מושלמת. זה בסדר לעשות טעויות. זה בסדר להרגיש לפעמים לא מספיק טובה. העיקר זה לזכור את עץ הלימון של סבתא.
אז מה הלימון שלכם? מה אתם יכולים להכין ממנו היום?
