אוקיי, אז הנה הסיפור האמיתי. עכשיו שלוש לפנות בוקר, ואני – נעמה – עומדת בחניון הריק, קצת קפואה, קצת מבוישת, אבל בעיקר... תוהה. מה לעזאזל אני עושה פה?
אני יודעת, נשמע כמו התחלה של סרט אימה. אבל תאמינו לי, האמת הרבה יותר מוזרה (ומצחיקה). הכל התחיל בשיחה אקראית עם חברה על הפרעות שינה. היא סיפרה לי על "שיטת האדמה" – הליכה יחפה על האדמה או משטחים טבעיים כדי לסנכרן את הגוף עם המטענים החשמליים של כדור הארץ. נשמע קצת ניו-אייג'י, נכון? גם אני חשבתי ככה.
אבל אז היא שלחה לי מחקרים (כן, מחקרים אמיתיים!) שבדקו את ההשפעות של "הארקה" (Earthing) על מדדי דלקת, שינה ומתח. אחד מהם, שפורסם ב-Journal of Environmental and Public Health, הראה שיפור משמעותי באיכות השינה של משתתפים אחרי שעה אחת בלבד של מגע עם האדמה. שעה! זה כבר גרם לי לחשוב.
תקשיבו, אני לא ישנה טוב כבר חודשים. הלחץ בעבודה, החרדות הקטנות של החיים – הכל מצטבר. ניסיתי הכל: תה קמומיל, מדיטציה מודרכת, אפילו ספירת כבשים (שגורמת לי בעיקר לתהות מה כבשים חושבות בלילה). שום דבר לא עבד.
אז חשבתי לעצמי: מה כבר יכול להיות? גרוע מלישון שעתיים בלילה זה בטח לא.
וכאן מתחילה הפאשלה. גרתי אז בעיר, קומה 12, עם מרפסת קטנה מלאה בעציצים. אבל האדמה שם... נו, היא הייתה עטופה בדשא סינתטי! לא ממש אותנטי. ואז עלה לי הרעיון הגאוני: לרדת לחניון, שם לפחות יש בטון חשוף.
אני יודעת, זה נשמע טיפשי. בטון זה לא בדיוק הטבע הפראי. אבל באותו רגע, זה היה הפתרון הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו.
אז ירדתי. יחפה, עם פיג'מה מצחיקה של חד קרן. בחניון קר ובודד. הרגשתי קצת כמו אידיוטית.
הלכתי קצת על הבטון. ניסיתי להרגיש משהו. אבל מה שהרגשתי בעיקר זה קור מקפיא. אחרי חמש דקות של קור, הרמתי ידיים (או יותר נכון, רגליים). נכנסתי לאוטו, רועדת מקור, והתחלתי לצחוק.
זה היה כישלון מפואר.
אבל יודעות מה? משהו קרה לי באותו לילה. זה לא היה הקור או הבטון, זה היה משהו אחר.
בדרך למעלה, במעלית הריקה, הבנתי משהו חשוב: אני כל כך עסוקה בלחפש פתרונות "מחוץ לקופסה" לבעיות שלי, שאני שוכחת את הפתרונות הפשוטים שנמצאים ממש מולי.
באותו לילה, במקום לנסות לסנכרן את עצמי עם כדור הארץ, הבנתי שאני צריכה פשוט להקשיב לגוף שלי. להפחית קצת לחץ, לקחת נשימה עמוקה, ואולי, רק אולי, לקנות נעלי בית יותר חמות.
מאז, למדתי כמה דברים על שינה, מתח וחיבור לטבע.
קודם כל, בטון קר זה לא תחליף ראוי לאדמה. עדיף לנסות למצוא גינה קרובה, או אפילו סתם דשא בפארק. דבר שני, "הארקה" יכולה להיות כלי עוזר, אבל היא לא פתרון קסם. צריך לשלב אותה עם הרגלי שינה בריאים, תזונה נכונה ופעילות גופנית.
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי זה להקשיב לעצמי. להבין מה הגוף שלי צריך באמת, ולא לרוץ אחרי כל טרנד חולף. כי לפעמים, הפתרון הכי טוב נמצא ממש מתחת לאף שלנו. או במקרה שלי, במרחק כמה קומות מעל החניון הקר.
אז למה ירדתי לחניון באמצע הלילה? כדי ללמוד שיעור חשוב על החיים. וגם, כדי להצחיק את עצמי קצת.
מה אתכן? איזה ניסוי מוזר עשיתן כדי לשפר את החיים שלכן, ומה למדתן מזה? אני ממש רוצה לשמוע!
