אף פעם לא אהבתי את הפינה הזו במטבח. אתם יודעים, זו שמתחת לכיור, שתמיד דחוסה בחומרי ניקוי, שקיות נייר מיותרות ואיזה סיר ששכחנו שהוא שם. מבחינתי, היא הייתה כמו איזה חור שחור קטן, מקום שמסתיר בתוכו פשוט בושה.
אבל אז, משהו קרה.
התחלתי לקרוא על מינימליזם, לא בקטע הטרנדי של "תזרקו הכל ותקנו חדש", אלא יותר בקטע של "למה אני בכלל מחזיקה את הדברים האלה?". זה התחיל בספר של מארי קונדו, "סוד הקסם היפני לסדר וארגון", כן, אני יודעת, קלישאה. אבל האמת? זה גרם לי לחשוב. לא על איך לסדר יותר טוב, אלא על למה אני בכלל צריכה כל כך הרבה דברים.
וזו הייתה התובנה הראשונה שלי: הסדר החיצוני הוא שיקוף של הסדר הפנימי שלנו.
לא האמנתי שאגיד את זה, אבל התחלתי לרוקן את הפינה. גיליתי שם דברים שאפילו לא זכרתי שקיימים. מגבונים שפג תוקפם מלפני שנתיים, סמרטוטים בלויים, ובאמת, סיר אחד מסכן שחיכה לגאולה.
השאלה האמיתית הייתה לא איך לנקות, אלא למה מלכתחילה הגעתי למצב הזה?
הרי אם להיות כנה, זה לא היה רק עניין של עצלנות. זה היה גם עניין של חוסר תשומת לב, של דחיינות, של איזושהי תחושה פנימית שאומרת "זה לא חשוב".
אז החלטתי לעשות משהו אחר. במקום רק לנקות, החלטתי ליצור שם משהו חדש. משהו שאני באמת אוהבת.
התחלתי לחפש השראה. מצאתי בלוג של מעצבת פנים בשם אמילי הנדרסון, שהזכירה במאמר שלה על עיצוב מטבחים קטנים, את החשיבות של "נקודת מיקוד שמחה". נקודה שמכניסה אנרגיה טובה לחלל, גם אם הוא קטן ומוזנח. (מקור: Emily Henderson Design)
ואז עלה לי רעיון: למה לא גינה קטנה?
זה נשמע אולי מטורף, אבל חשבתי שאם אמלא את הפינה בעשבי תיבול ועציצים קטנים, זה יהפוך אותה למשהו שימושי ויפה.
נכון, זה נשמע אידיאלי, אבל בתור אחת שהצליחה להרוג קקטוס, הייתי קצת סקפטית.
הנה הודה על חוסר הצלחה: הפעם הראשונה שניסיתי, כל הצמחים מתו. תוך שבועיים. השקיתי אותם יותר מדי, לא קיבלו מספיק אור, בקיצור – אסון.
אבל לא ויתרתי.
חקרתי לעומק. קראתי על גידול עשבי תיבול בתוך הבית, למדתי על תאורה מלאכותית לצמחים, ובעיקר – הקשבתי לעצות של גננים מנוסים (מצאתי קבוצת פייסבוק מדהימה של חובבי גינון).
הפעם, התחלתי בקטן. נענע, בזיליקום, פטרוזיליה. דברים פשוטים. התקנתי פס לד קטן מעל, כדי לתת להם קצת אור נוסף.
ואתם יודעים מה? זה עבד.
לאט לאט, הפינה הזו, שהייתה פעם מקור לבושה, הפכה למקום האהוב עלי במטבח. אני הולכת לשם כל בוקר, מלטפת את העלים, קוטפת כמה ענפים לתה או לסלט. זה הפך לריטואל קטן שמשמח אותי.
אבל השינוי האמיתי לא היה רק בנראות של המטבח. זה היה שינוי פנימי.
למדתי להיות סבלנית יותר, קשובה יותר. הבנתי שגם דברים קטנים, כמו עציץ נענע, יכולים להביא איתם שמחה גדולה.
ומה עם חומרי הניקוי? העברתי אותם לארון אחר, מסודר ונגיש. הנה עוד טיפ שלמדתי מחברת ניקיון מקצועית: תמיד תניחו את המוצרים השימושיים ביותר בחזית (מקור: The Spruce).
התובנה המפתיעה באמת: הפינה המכוערת הזו לימדה אותי יותר על עצמי מאשר כל ספר פסיכולוגיה שקראתי.
היא לימדה אותי על דחיינות, על חוסר תשומת לב, אבל גם על התמדה, על למידה, ועל היכולת להפוך משהו מכוער למשהו יפה.
אז בפעם הבאה שאתם מסתכלים על פינה מוזנחת בבית שלכם, אל תמהרו לנקות אותה. תשאלו את עצמכם – מה היא יכולה ללמד אתכם?
מה הסיפור של הפינות המוזנחות שלכם? אשמח לשמוע בתגובות. אולי ביחד נמצא דרך להפוך אותן למקומות אהובים.
