אוקיי, בואו נדבר על המדף הזה. לא המדף בסלון, עם הספרים המסודרים לפי צבע. אני מדברת על המדף הזה, בתוך הראש שלנו, עליו אנחנו מעמיסות דברים שאנחנו יודעות שאנחנו צריכות, אבל איכשהו תמיד נדחקות לפינה. קורס אונליין שקנינו ולא התחלנו, החוג קרמיקה שתמיד רצינו ללכת אליו, הספר ההוא על תזונה שמבטיח לשנות לנו את החיים. מוכר למישהי?
לי זה בטח מוכר. אני זוכרת את עצמי יושבת עם חברה הכי טובה שלי, ליאת, לפני כמה שנים, שתינו קפה הפוך ענק ודיברנו על "איך נשנה את החיים שלנו". קראנו את הספר "הסוד", דיברנו על חוק המשיכה, הרגשנו שאנחנו על סף פריצת דרך. ואז… כלום. המדף הזה, המדף של הרעיונות הגדולים והחלומות הנועזים, פשוט המשיך להתמלא בעוד ועוד דברים שלא עשינו.
למה אנחנו עושות את זה לעצמנו?
זה לא חוסר זמן, זה לא חוסר כסף. זו פשוט… פחד. פחד מכישלון, פחד משינוי, ואולי הכי מפחיד – פחד להצליח באמת.
אני זוכרת שקראתי פעם מאמר (אני לא זוכרת איפה, אבל סמכו עלי, זה היה מקור רציני!) שדיבר על "פרדוקס הבחירה". כשיש לנו יותר מדי אפשרויות, אנחנו משתקות. אנחנו מפחדות לבחור לא נכון, אז אנחנו פשוט לא בוחרות בכלל. כמו לקנות בגדים באינטרנט – כל כך הרבה אופציות, שבסוף אנחנו מוותרות וממשיכות ללבוש את הג'ינס המשופשף והחולצה האפורה.
אבל זה יותר מזה. זה גם קשור לאיך שאנחנו מגדירות את עצמנו. אנחנו מספרות לעצמנו סיפורים על מי אנחנו – "אני לא טיפוס של ספורט", "אני לא טובה באומנות", "אני לא מסוגלת לקום מוקדם". ואז, כל ניסיון לשנות את הסיפור הזה מרגיש לנו כמו בגידה בעצמנו. (מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שקיים קונפורמיזם עצמי פנימי חזק, ראו למשל את העבודה של קארל רוג'רס על התאמה עצמית).
אז מה עושים? איך מורידים את האבק מהמדף הזה ומתחילים באמת לחיות את החיים שאנחנו רוצות?
קודם כל, מפסיקים להאשים את עצמנו. זה לא אשמתנו שאנחנו מפחדות. פחד הוא חלק מהחיים, והוא אפילו יכול להיות מועיל. הוא מגן עלינו מסכנות אמיתיות. הבעיה היא שהיום אנחנו מפחדות מדברים שלא באמת מסכנים אותנו – כמו לדבר מול קהל, או לנסות משהו חדש.
אחרי זה, עושים סדר במדף. בוחרים משהו אחד, קטן, שאנחנו רוצות לעשות, ומתחייבות לעשות אותו. בלי תירוצים. אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. אני התחלתי לכתוב כל יום, אפילו רק חמש דקות. זה היה נורא בהתחלה, הרגשתי שאני כותבת שטויות, אבל התמדתי. ועכשיו, אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי הכתיבה.
התמדה היא לא קסם, היא בחירה.
ודבר אחרון, הכי חשוב – תהיו טובות לעצמכן. תפרגנו לעצמכן על כל הצלחה, קטנה ככל שתהיה. תזכירו לעצמכן שאתן ראויות לחיים טובים יותר, חיים מלאים בשמחה, ביצירה, באהבה.
אני לא יודעת מה יש על המדף שלכן. אולי זה ריקוד, אולי זה שפה חדשה, אולי זה עסק חדש. אבל אני יודעת שזה שם, מחכה לכן. ואני מאמינה בכן. אני מאמינה שאתן יכולות להוריד את האבק, לפתוח את הדלת, ולצאת למסע הזה.
אבל רגע, לפני שאנחנו נפרדות, יש לי שאלה: מה הדבר האחד הזה, הקטן, שאתן הולכות לעשות השבוע, כדי להתקרב יותר לחלום שלכן? שתפו אותי בתגובות! אני רוצה לשמוע. באמת.
