האמת? התחלתי לכתוב את הטקסט הזה אחרי יום מתיש שבו בעיקר בהיתי במסך. כן, אני יודעת, ממש מקורי. אבל רגע, אל תגללו הלאה! כי גיליתי משהו שיכול להיות רלוונטי גם לכן, במיוחד אם אתן מרגישות לפעמים שהחיים עוברים לידכן בזמן שאתן צופות בהם.
זוכרות את התקופה הזאת שהרגשתן שאתן חייבות לראות כל סדרה שכולם מדברים עליה? אני כן. מצאתי את עצמי מול המסך, שעות על גבי שעות, מרתוני צפייה שהשאירו אותי מרוקנת, לא מסופקת. ממש כאילו אכלתי חבילה ענקית של צ'יפס – טעים לרגע, אבל אחר כך? ריקנות מוחלטת.
ואז זה היכה בי. רגע, זאת לא אמורה להיות הדרך.
הבטחתי לעצמי שאשתף אתכן בטריק הזה, הטריק החוסך, שיכול לשנות את האופן שבו אתן מתייחסות לזמן שלכן, לאנרגיה שלכן, וכן, גם לצפייה במסך. אבל לפני כן, שאלה: מתי בפעם האחרונה עשיתן משהו שגרם לכן באמת להרגיש חיות? משהו שלא דרש מסך, משהו שמילא אתכן מבפנים? תחשבו על זה רגע.
הצפת המידע והאפקט המרדים
אוקיי, אז מה קרה? למה בכלל התחלתי לבזבז כל כך הרבה זמן מול המסך? אני חושבת שזה שילוב של כמה דברים. קודם כל, אנחנו חיים בעידן של הצפת מידע. נטפליקס, יוטיוב, טיקטוק – כולם מתחרים על תשומת הלב שלנו, ומציעים לנו עוד ועוד תוכן שנראה "חייבים לראות".
כמו שאומר פרופ' ניר אייל בספרו "Indistractable", החיפוש הבלתי פוסק אחר גירויים חיצוניים הוא בריחה מחוסר נוחות פנימית. הוא טוען שהמפתח לשליטה בהסחות הדעת הוא להבין את הטריגרים הרגשיים שמניעים אותנו לחפש אותן מלכתחילה. זה גרם לי לחשוב – האם הצפייה שלי היא באמת הנאה, או בריחה?
אבל לא רק זה. גם המנגנונים של הצפייה עצמה משחקים תפקיד. כשצופים בסדרה טובה, המוח שלנו משחרר דופמין, חומר כימי שגורם לנו להרגיש טוב. הבעיה היא שהאפקט הזה הוא זמני, ואחרי כל פרק אנחנו רוצים עוד, ועוד, ועוד. זה קצת כמו התמכרות סמויה.
ההארה הגיעה מ... סבתא שלי?
ואז, בביקור אצל סבתא שלי, שמעתי אותה אומרת משהו שתפס אותי לגמרי לא מוכנה. היא סיפרה לי על התקופה שהייתה צעירה, איך לא הייתה לה טלוויזיה, והיא הייתה מבלה את הערבים בלקרוא ספרים, לסרוג, או סתם לדבר עם השכנים. היא אמרה לי: "נעמה, החיים קורים בחוץ, לא בתוך הקופסה".
זה היה רגע של הארה. פתאום הבנתי שאני מפספסת את הדבר האמיתי.
אבל כאן מגיע הקאץ'. אני לא אומרת לכן לזרוק את הטלוויזיה ולחזור לסרוג גרביים. לא כולנו סבתות (למרות שאני מאוד אוהבת את שלי!). מה שאני כן אומרת זה, בואו נחשוב על זה ביחד: איך אפשר למצוא איזון? איך אפשר ליהנות מהיתרונות של המסך בלי לתת לו להשתלט לנו על החיים?
הטריק החוסך: יותר זה לא תמיד יותר טוב
אז מהו הטריק הזה? הוא פשוט להפליא: פחות זה יותר.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל תחשבו על זה רגע. במקום לנסות לראות הכל, לבחור בקפידה מה לראות, ומתי.
אני התחלתי להשתמש בכמה שיטות פשוטות:
- קביעת זמן מראש: אני מגדירה מראש כמה זמן אני יכולה להקדיש לצפייה במסך, ולא חורגת ממנו.
- צפייה מודעת: אני שואלת את עצמי למה אני בוחרת לצפות בסדרה מסוימת. האם זה בגלל שאני באמת רוצה, או בגלל שכולם מדברים על זה?
- החלפה פעילה: אני מחליפה חלק מהזמן שביליתי מול המסך בפעילויות אחרות שממלאות אותי – קריאה, ספורט, פגישה עם חברות.
אבל הכי חשוב, זה להבין שהצפייה במסך היא לא הדרך היחידה לברוח מהשעמום. למעשה, היא לרוב הדרך הכי פחות יעילה.
אגב, גיליתי משהו מעניין: כשמפחיתים את הזמן מול המסך, פתאום יש יותר זמן לדברים אחרים. מי היה מאמין?
להחזיר לעצמנו את השליטה
הטריק החוסך הזה לא עבד בשבילי ישר מההתחלה. היו ימים שהתפתיתי לחזור להרגלים הישנים. אבל עם הזמן, למדתי להיות יותר מודעת לבחירות שלי, ויותר אסרטיבית לגבי הזמן שלי.
למעשה, הפסקתי לראות בזה מאבק, אלא הזדמנות להשקיע בעצמי.
וזה בדיוק מה שאני רוצה להציע לכן. לא משנה איך אתן בוחרות להשתמש בזמן שלכן, העיקר שתעשו את זה מתוך בחירה, לא מתוך הרגל.
לסיום, אני רוצה לשאול אתכן שאלה אחת: איזה צעד קטן אתן יכולות לעשות כבר היום כדי להחזיר לעצמכן קצת שליטה על הזמן שלכן? אני ממש אשמח לשמוע את התשובות שלכן בתגובות. אולי ביחד נוכל למצוא את האיזון המושלם בין המסך לחיים האמיתיים.
