האמת? שנאתי אותו. שנתיים שלמות בהיתי בקיר הזה בסלון, קיר עירום, לבן, משמים. כל כך הרבה רעיונות היו לי, כל כך הרבה השראות מפינטרסט, אבל שום דבר לא הרגיש נכון. זה נשמע טיפשי, אני יודעת. קיר. אבל הוא סימל משהו גדול יותר.
חשבתי שזה עניין של עיצוב. שאני פשוט לא מוצאת את הפריט המושלם, את התמונה הנכונה, את הטקסטורה המדויקת. ניסיתי הכל – מדפים צפים, מדבקות קיר, גלריות תמונות. כלום. זה רק נראה... מאולץ.
אבל אז, אחרי שנתיים של תסכול, זה היכה בי. הקיר הזה לא היה בעיה עיצובית. הוא היה שיקוף.
השיעור הלא צפוי מהקיר העירום
חיפשתי פתרון חיצוני לבעיה פנימית. ניסיתי להלביש את הקיר במשהו שיסתיר את מה שבאמת הפריע לי: הפחד שלי להתחייב. הפחד שלי לטעות. הפחד שלי להראות מי שאני באמת.
אני יודעת, זה נשמע פסיכולוגי מדי, נכון? אבל תחשבו על זה: למה כל כך קשה לנו לבחור? למה אנחנו מבזבזים שעות על קניות באינטרנט, רק כדי בסוף לנטוש את העגלה? כי אנחנו מפחדים מההחלטה.
קיר הוא בד ריק. והבחירה מה לשים עליו היא הצהרה. וזה מפחיד.
אגב, קראתי מחקר מעניין של ברי שוורץ, פסיכולוג שכתב את הספר "The Paradox of Choice" (פרדוקס הבחירה). הוא טוען שעודף אפשרויות לא משפר את איכות החיים שלנו, אלא להיפך – הוא גורם לנו להיות פחות מאושרים. יש בזה משהו, לא?
אז מה עשיתי?
הפסקתי לחפש. פשוט הפסקתי. החלטתי שאני אתן לקיר לדבר בעד עצמו. אבל זה לא היה פסיבי. התחלתי לשים לב למה אני באמת אוהבת, למה אני מתחברת. התחלתי לאסוף דברים – לא מתוך כוונה לקשט את הקיר, אלא מתוך כוונה למלא את הבית בדברים שמדברים אלי.
ויום אחד, זה פשוט קרה. מצאתי הדפס מדהים בשוק פשפשים, משהו מופשט עם צבעים חזקים. לא חשבתי על זה יותר מדי, פשוט קניתי אותו. ובבית, בלי לתכנן, תליתי אותו על הקיר.
וזה הרגיש נכון. פתאום הקיר לא היה מאיים. הוא היה חלק ממני.
אני חייבת להודות, גם אחרי שתליתי את ההדפס, היו לי רגעים של ספק. אולי זה לא מספיק? אולי אני צריכה להוסיף עוד משהו? אבל למדתי לסמוך על האינטואיציה שלי. למדתי להקשיב לקול הפנימי שאומר "זה נכון".
וגם כאן, חקרתי קצת. אני אוהבת את ג'וזף קמפבל, מיתולוג השוואתי. הוא כתב המון על חשיבות ההקשבה לאינטואיציה, למצוא את ה"אושר שלך" (Bliss). זה לא אומר שצריך להתעלם מהגיון, אבל כן צריך לתת מקום לרגש.
זה לא היה רק על הקיר. זה היה על כל החיים שלי.
הבנתי שאני מבזבזת יותר מדי זמן בלנסות להיות מושלמת, בלנסות לרצות אחרים. במקום זה, אני צריכה להתרכז בלהיות נאמנה לעצמי.
קצת על הפתרונות שמצאתי בדרך
- הקשיבו לאינטואיציה שלכם: אל תפחדו לבטוח ברגשות שלכם, גם אם הם לא תמיד הגיוניים.
- הפסיקו לרצות אחרים: תעשו מה שעושה לכם טוב, גם אם זה לא מה שאחרים מצפים מכם.
- התחייבו: אל תפחדו לטעות. טעויות הן חלק מהלמידה.
אגב, פתרון של ממש לא תמצאו כאן, כי זה תהליך אישי. אבל אני מקווה שהשיתוף שלי נותן לכם כיוון.
הקיר עדיין לא מושלם
והאמת? הקיר עדיין לא מושלם. אבל זה בסדר. הוא משתנה איתי, גדל איתי. לפעמים אני מוסיפה משהו, לפעמים אני מורידה משהו. הוא דינמי. כמו החיים עצמם.
אז מה הסוד? אין סוד. יש רק אותנטיות. יש רק את האומץ להיות מי שאתה, בלי להתנצל.
ומה איתכם? איזה קיר אתם מנסים לקשט? איזה פחד אתם מנסים להסתיר?
