אני שונאת לגהץ. באמת שונאת. עוד מהימים שהייתי צריכה לגהץ את החולצות הלבנות של בית הספר, זה תמיד הרגיש כמו עונש. תמיד יוצאות לי קמטים חדשים בדיוק איפה שסיימתי לגהץ, האדים שורפים לי את האצבעות, ובסוף… זה פשוט נראה אותו הדבר!
ואז הבנתי משהו: אולי הבעיה היא לא אני, אלא השיטה.
במשך שנים ניסיתי הכל: גיהוץ עם מים מזוקקים, גיהוץ על קרש גיהוץ מרופד במיוחד, אפילו גיהוץ הפוך! כלום לא עזר. עד שהתחלתי לחקור ברשת, מעבר לטיפים ה"רגילים". מצאתי פורומים של אנשים שמתעסקים בטקסטיל, בבדים עתיקים, אפילו ארכיאולוגים של בגדים! (כן, יש דבר כזה). והם גילו לי סוד.
הסוד הוא לא הגיהוץ, אלא הבחירה.
נשמע קלישאתי, נכון? אבל תחשבו על זה: רוב הבגדים שאנחנו קונים היום לא צריכים גיהוץ! הם עשויים מחומרים סינתטיים או תערובות שמטבעם לא מתקמטים. אז למה אנחנו עדיין קונים בגדים שצריך לגהץ?
הבנתי שאני קונה בגדים מתוך הרגל, מתוך מה שאני רגילה, ולא מתוך מה שנוח לי.
אז התחלתי לעשות ניסוי.
הדבר הראשון שעשיתי היה לעבור על הארון שלי. הוצאתי כל בגד שהיה צריך גיהוץ, והסתכלתי עליו באמת. שאלתי את עצמי: האם אני באמת אוהבת את הבגד הזה? או שאני שומרת אותו כי אני "צריכה"?
גיליתי שרובם היו בגדים שקניתי באימפולסיביות, בגדים שהיו יפים על הקולב אבל לא התאימו לי באמת. בגדים ששמרתי כי "אולי יום אחד אצטרך אותם".
הדבר השני שעשיתי היה להתחיל לקנות רק בגדים שלא צריכים גיהוץ. כן, זה מצמצם את האפשרויות, אבל זה גם משחרר! התחלתי לקרוא תוויות בקפידה, חיפשתי בדים כמו מודל, ליקרה, פוליאסטר איכותי. גיליתי עולם שלם של בגדים נוחים, נעימים, ו… לא מקומטים!
הנה משהו מפתיע: גיליתי שגם בגדים מחומרים טבעיים כמו כותנה ופשתן יכולים להיות לא מקומטים, אם מטפלים בהם נכון. למדתי לקפל אותם מיד כשהם יוצאים מהמייבש, למדתי לתלות אותם על קולבים רחבים כדי שלא יתקמטו, למדתי להשתמש במרכך כביסה טבעי כדי לרכך את הבד.
אבל השינוי הכי גדול קרה כששיניתי את הגישה שלי.
הבנתי שהתיעוב לגיהוץ היה סימפטום של משהו עמוק יותר: חוסר שליטה.
הרגשתי שאני מבזבזת זמן ואנרגיה על משהו שלא נותן לי כלום בתמורה. הרגשתי שאני קורבן של אופנה, של מוסכמות חברתיות. ברגע שהבנתי את זה, הכל השתנה.
התחלתי להתייחס לבגדים שלי כאל חלק מהסביבה שלי, חלק מהבית שלי. התחלתי להשקיע בהם מחשבה, לבחור אותם בקפידה, לטפל בהם באהבה. זה הפך להיות מעין ריטואל של טיפוח עצמי.
(אגב, אם בכל זאת חייבים לגהץ משהו, גיליתי שקיטור אנכי עושה פלאים. הוא מהיר, קל, ויעיל יותר מגהוץ רגיל. אבל זו רק ברירת מחדל).
עכשיו, כשאני פותחת את הארון שלי, אני רואה בו לא רק בגדים, אלא השתקפות של מי שאני. אני רואה בגדים שאני אוהבת, בגדים שנוח לי איתם, בגדים שמייצגים את הסגנון שלי.
הארון שלי הפך להיות מקום של שמחה, ולא מקום של חובה.
ואם אתם שואלים אותי אם אני עדיין שונאת לגהץ, התשובה היא כן. אבל עכשיו, אני פשוט לא צריכה.
אז מה הנקודה כאן? אולי היא שלא צריך להילחם בדברים שאנחנו שונאים, אלא למצוא דרך לעקוף אותם. אולי היא שאנחנו צריכים להקשיב לעצמנו, להבין מה באמת חשוב לנו, ולא להתבייש ללכת נגד הזרם.
אני תוהה, האם אתן מרגישות שהבגדים שלכן משקפים את מי שאתן באמת? ואם לא, מה תעשו כדי לשנות את זה? אני מחכה לשמוע את הסיפורים שלכן!
מקורות:
- ספר: "The Conscious Closet: The Revolutionary Guide to Looking Good While Doing Good" מאת Elizabeth L. Cline
- מאמר: "The Environmental Impact of Fast Fashion" מאת McKinsey & Company
