אוקיי, בואו נדבר על משהו אמיתי - חרדת סוללות. לא צחוק. אני זוכרת את הפעם ההיא, מטיילת בברלין, מנסה למצוא את הגלריה ההיפסטרית הזו שכולם דיברו עליה. הסוללה שלי הגיעה ל-5% והרגשתי כמו בסרט אימה. לא רק שלא אמצא את הגלריה, אני אאבד קשר עם העולם! דרמה, אני יודעת. אבל זאת האמת.
אני מניחה שרבים מאיתנו מכירים את זה. התחושה הזו שהבטן מתהפכת כשרואים את הסוללה יורדת מתחת ל-20%. אנחנו מתחילים לתכנן כל צעד, כל שיחה, כל תמונה. ומה שהכי מצחיק? רוב הזמן יש לנו מטען בתיק, או שקע זמין במרחק הליכה. אבל החרדה משתלטת.
האמת היא שפעם הייתי מכורה למטענים ניידים. היו לי לפחות שלושה בכל רגע נתון. הרגשתי בטוחה, כאילו אני שולטת במצב. אבל אז שאלתי את עצמי - רגע, למה אני בכלל מרגישה ככה? מה קרה לאפשרות פשוט ליהנות מהרגע, בלי לדאוג כל הזמן?
התובנה המפתיעה הראשונה שלי הגיעה ממקור לא צפוי - ספר על פילוסופיה בודהיסטית. כן, אני יודעת, זה נשמע רחוק מהמציאות הטכנולוגית שלנו. אבל הספר דיבר על שחרור מאחיזה, על היכולת להרפות. ופתאום הבנתי - אני אחוזת אובססיה לסוללה מלאה בדיוק כמו שאנשים אחוזים מכסף או מעמד.
זה גרם לי לחשוב: מה אנחנו באמת מאבדים כשהסוללה נגמרת? האם אנחנו מפסיקים להתקיים? האם הקשרים שלנו נעלמים? או שאולי אנחנו פשוט צריכים רגע של ניתוק, רגע לעצמנו, רגע לחוות את העולם בלי מסך מול הפנים?
אז התחלתי לעשות ניסויים.
- אתגר ה-10%: החלטתי לא להטעין את הטלפון עד שהוא מגיע ל-10%. זה היה קשה בהתחלה, אני מודה. אבל גיליתי שהחיים ממשיכים גם כשאין 50% סוללה.
- יום בלי מטען נייד: השארתי את המטען בבית בכוונה. בהתחלה הרגשתי חשופה, אבל אז התחלתי לשים לב לדברים אחרים סביבי. אנשים, צבעים, ריחות. עולם שלם חיכה לי, בלי שאצטרך לצלם או לשתף אותו באינסטגרם.
- חיפוש אחר "שקעי חיים": התחלתי לחפש מקומות שבהם אפשר לטעון את הנפש, לא רק את הטלפון. בית קפה עם ספר טוב, טיול בטבע, שיחה עם חברה.
אני לא אגיד שזה היה קל. היו רגעים שהייתי צריכה לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שהכל בסדר. אבל לאט לאט התחלתי להרפות. התחלתי לסמוך על עצמי, על היכולת שלי להתמודד גם בלי הטלפון.
הנה משהו מעניין שמצאתי במחקר של אוניברסיטת קליפורניה: "חרדת סוללות קשורה לרמות גבוהות יותר של חרדה כללית ולצורך מוגבר בתקשורת מתמדת." (מקור: "The Battery Anxiety Scale: Development and Validation," Computers in Human Behavior, 2018). זה בעצם אומר שהפחד מהסוללה הריקה הוא רק סימפטום למשהו יותר עמוק.
אז מה עושים?
- מודעות: קודם כל, צריך להכיר בחרדה. להבין שהיא שם, ולא להתעלם ממנה.
- חשיפה הדרגתית: כמו שאמרתי, אתגר ה-10% יכול לעזור.
- ניתוק מכוון: להקדיש זמן לניתוק מהמסכים ולחיבור לעצמנו ולסביבה.
- חיפוש אחר מקורות אחרים לאנרגיה: למצוא דברים שמטעינים אותנו באמת, לא רק את הטלפון.
חשוב להבין שמדובר בתהליך. יהיו ימים שתרגישו שאתם חוזרים אחורה, אבל זה בסדר. תזכירו לעצמכם למה התחלתם את המסע הזה.
אני רוצה לשתף אתכם בעוד תובנה, הפעם ממחקר של ד"ר ניר אייל, מחבר הספר "Indistractable": "הדרך הטובה ביותר להילחם בהסחות דעת היא לתכנן את הזמן שלנו מראש, כולל את הזמן שבו אנחנו מתנתקים." (מקור: "Indistractable: How to Control Your Attention and Choose Your Life").
אז מה למדתי מכל זה? שלשלוט בטלפון, ולא שהוא ישלוט בי. להרפות מהצורך להיות מחוברת כל הזמן. ולגלות שהחיים הרבה יותר יפים כשמרימים את הראש מהמסך.
אבל האמת היא שאני עדיין לא מושלמת. לפעמים אני עדיין מרגישה את הפרפרים בבטן כשהסוללה יורדת. אבל עכשיו אני יודעת איך להתמודד עם זה. אני נושמת עמוק, מזכירה לעצמי שהעולם לא יקרוס, ופשוט נהנית מהרגע.
אולי השאלה האמיתית היא לא איך למנוע חרדת סוללות, אלא איך להשתמש בה כהזדמנות. הזדמנות להתבונן פנימה, להבין מה באמת חשוב לנו, ולחיות חיים יותר מלאים ונוכחים.
מה דעתכם? מה עוזר לכם להתמודד עם חרדת סוללות? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם.
