האמת? כשאמרו לי פעם "העתיד כבר כאן", דמיינתי מכוניות מעופפות ורובוטים שמכינים לי קפה. בפועל, קיבלנו אלגוריתמים שמנבאים את הדיכאון שלנו וניוזפיד שמציף אותנו בחדשות רעות. ציפיתי לעולם מחובר יותר, קיבלתי עולם מנוכר יותר.
תסכימו איתי, זה קצת מעצבן.
אבל רגע, לפני שאנחנו קופצים למסקנות פסימיות, בואו ננסה להבין מה קרה שם בדרך. מה הפך את החלום הטכנולוגי הזה למשהו שמרגיש… קצת שבור?
אני זוכרת תקופה, לא כל כך רחוקה, שבה הייתי אופטימית לגבי כל אפליקציה חדשה. חשבתי שכל פיצ'ר חדש בפייסבוק יקרב אותי יותר לאנשים שאני אוהבת. כמה наивно.
אבל אז התחלתי להרגיש משהו לא בסדר. כאילו האלגוריתמים האלה יודעים עלי יותר מדי. כאילו הם מנצלים את החולשות שלי כדי לגרום לי להישאר עוד קצת, לגלול עוד קצת.
והאמת? זה הפחיד אותי.
פרופ' שמואל בקר, חוקר מוח מאוניברסיטת תל אביב, מסביר בספרו "מכורים למסך" איך הטכנולוגיה משתמשת במנגנונים מוחיים שאחראים על הנאה ותגמול, כדי לגרום לנו להתמכר למסכים. זה לא רק עניין של חוסר משמעת עצמית, זה מדע. (בקר, ש. (2020). מכורים למסך: איך הטכנולוגיה משתלטת על המוח שלנו. הוצאת כנרת זמורה דביר).
אבל הנה משהו שאולי לא חשבתם עליו: זה לא רק עניין של טכנולוגיה, זה גם עניין של חמלה. או יותר נכון, חוסר חמלה.
האלגוריתמים האלה, הם לא רעים מטבעם. הם פשוט חסרי רגשות. הם לא אכפת להם אם אתם עצובים או שמחים, אם אתם מרגישים מחוברים או מבודדים. הם רק רוצים שתשארו עוד קצת, שתגללו עוד קצת.
ואז הבנתי משהו חשוב: אנחנו חייבים להחזיר את החמלה למשוואה. אנחנו חייבים לדרוש מטכנולוגיה להיות יותר אנושית, יותר רגישה, יותר אכפתית.
איך עושים את זה? שאלה מצוינת.
אני לא יודעת את כל התשובות, אבל אני יודעת כמה דברים שיכולים לעזור.
קודם כל, אנחנו צריכים להיות יותר מודעים לאופן שבו הטכנולוגיה משפיעה עלינו. אנחנו צריכים לשים לב איך אנחנו מרגישים אחרי שאנחנו גוללים שעה באינסטגרם, או אחרי שאנחנו קוראים חדשות שליליות בלי סוף.
ממליצה בחום על הספר "העידן החרד" של מאט הייג, סופר בריטי שמדבר בפתיחות על ההתמודדות שלו עם חרדה ודיכאון, ומסביר איך הטכנולוגיה תורמת למצב. זה ספר קטן, אבל עם תובנות ענקיות. (Haig, M. (2021). The Comfort Book. Canongate Books).
- אני חייבת להודות, זה לא תמיד קל.
להתנתק מהמסכים, זה קשה. להגיד "לא" לאלגוריתמים, זה מאתגר. אבל זה אפשרי.
ואני מאמינה שזה הכרחי.
כי אם אנחנו לא נתחיל לדרוש מטכנולוגיה להיות יותר אנושית, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בעולם שבו הכל מחובר, אבל אף אחד לא מרגיש שייך. בעולם שבו הכל מהיר, אבל אף אחד לא מרגיש חי.
אבל רגע, יש גם צד שני למטבע. הטכנולוגיה יכולה להיות כלי מדהים לחיבור, ליצירה ולצמיחה. היא יכולה לעזור לנו ללמוד דברים חדשים, לפגוש אנשים מעניינים ולשנות את העולם לטובה.
השאלה היא איך אנחנו משתמשים בה.
אני זוכרת שלפני כמה שנים, התחלתי ללמוד תכנות. זה היה מפחיד בהתחלה, אבל מהר מאוד גיליתי עולם חדש של אפשרויות. יכולתי לבנות אתרים, ליצור אפליקציות, לפתור בעיות מורכבות.
ואז הבנתי: אנחנו לא צריכים לפחד מהטכנולוגיה, אנחנו צריכים לשלוט בה. אנחנו צריכים להשתמש בה כדי ליצור עולם טוב יותר, עולם יותר אנושי, יותר רגיש, יותר אכפתי.
אבל איך עושים את זה?
אני חושבת שהתשובה טמונה באותנטיות. אנחנו צריכים להיות נאמנים לעצמנו, לערכים שלנו, לתשוקות שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בטכנולוגיה כדי לבטא את מי שאנחנו באמת, לא כדי להעמיד פנים שאנחנו מישהו אחר.
זה אומר להיות פגיעים, להיות כנים, להיות אמיתיים. זה אומר להראות את הפגמים שלנו, את הספקות שלנו, את הפחדים שלנו.
- וזה מפחיד, אני יודעת.
אבל אני מאמינה שזה הדרך היחידה ליצור חיבור אמיתי בעולם דיגיטלי.
כי אנשים מחפשים אותנטיות. הם רוצים לראות מישהו אמיתי, מישהו שמתמודד עם אותם אתגרים כמוהם, מישהו שלא מפחד להיות פגיע.
אז בואו נהיה כאלה. בואו נשתמש בטכנולוגיה כדי ליצור עולם שבו כולם מרגישים נראים, נשמעים ומוערכים.
זה לא יהיה קל, אני יודעת. אבל אני מאמינה שזה אפשרי.
אז מה אתם אומרים? מצטרפים למסע?
האם אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה כדי לרפא את העולם השבור הזה? האם אנחנו יכולים ליצור עתיד שבו הטכנולוגיה משמשת אותנו, ולא להיפך?
אני עדיין לא יודעת את התשובה. אבל אני מוכנה לגלות. ביחד.
