האמת? פעם הייתי אלופת העולם ב"כן". כן לכל בקשה, לכל מטלה, לכל בילוי, גם כשבפנים צעקתי "די!". הייתי בטוחה שזה מה שהופך אותי לחברה טובה, לעובדת מצטיינת, לאדם אהוב. אבל מהר מאוד גיליתי ש"כן" לכולם זה "לא" לעצמי.
התחלתי לשים לב לזה כש...נו טוב, כשהתמוטטתי. לא באופן דרמטי, אבל מספיק כדי להבין שמשהו חייב להשתנות. (מקור: מחקר של אוניברסיטת ברקלי מצא קשר ישיר בין אמירת "כן" מוגזמת לשחיקה רגשית). ואז שאלתי את עצמי את השאלה הקשה: למה כל כך קשה לי להגיד "לא"?
זה לא היה רק עניין של לרצות לרצות אחרים. זה היה פחד. פחד לדחות, פחד לאכזב, פחד שאם לא אהיה נחמדה כל הזמן, לא יאהבו אותי. נשמע מוכר?
אז איך עושים את המעבר הזה? איך מתחילים להגיד "לא" בלי להרגיש כאילו דרסנו גור חתולים חמוד?
הצעד הראשון: להבין ש"לא" זה לא מילה גסה.
תחשבו על זה רגע. "לא" זה גבול. גבול בריא. גבול שמגן עלינו. בלי גבולות, אנחנו כמו מדינה בלי גדרות - כל אחד יכול להיכנס ולצאת איך שבא לו. (פרופ' ברנה בראון מסבירה בספרה "Dare to Lead" על החשיבות של גבולות בריאים בחיים ובמנהיגות).
ה"לא" שלך הוא ה"כן" שלך לעצמך. תפנימו את זה.
הצעד השני: לתרגל את ה"לא" הקטן.
אני יודעת, להגיד "לא" לבוס יכול להיות מפחיד יותר מלהיכנס לחדר מלא עכבישים. אז מתחילים בקטן. להגיד "לא" לבקשה קטנה מחברה, להגיד "לא" לקינוח כשאת לא באמת רוצה. כל "לא" קטן מחזק את השריר הזה, את השריר שאומר "אני חשובה!".
אני זוכרת פעם, חברה ביקשה ממני טרמפ הביתה בשעה שהייתי צריכה להגיע לפגישת זום חשובה. באופן אוטומטי כמעט אמרתי כן! ואז עצרתי. נשמתי עמוק ואמרתי: "אני מצטערת, היום זה לא מסתדר לי". כן, הרגשתי קצת לא נעים. אבל ניחשתי מה? החברה שלי הבינה! העולם לא קרס!
הצעד השלישי: ה"לא" האמפתי.
להגיד "לא" לא אומר להיות חסרי לב. אפשר להגיד "לא" עם חמלה. אפשר להסביר למה לא, אבל בלי להתנצל יותר מדי. "אני לא יכולה לעזור לך עם זה כרגע, אבל אולי שווה לך לפנות ל...". "הלו"ז שלי ממש עמוס עכשיו, אבל אני אשמח לעזור לך בשבוע הבא".
זה גם בסדר להגיד "אני לא יכולה, נקודה." לא חייבים להסביר את עצמנו כל פעם. אנחנו לא חייבות לאף אחד הסברים. (אגב, זה משהו שלקח לי שנים להבין).
הצעד הרביעי: לסלוח לעצמך על ה"לא" המושלם פחות.
יהיו פעמים שנרגיש שאמרנו "לא" בצורה לא מושלמת. אולי היינו קצת חדות מדי, אולי התנצלנו יותר מדי. קורה. מותר לנו להיות לא מושלמות. מותר לנו לטעות.
הכישלונות שלי? אוי, היו לי הרבה. פעם אחת פשוט ברחתי מהמשרד כשחברה לעבודה שאלה אם אני יכולה לעזור לה עם מצגת. ברחתי! בדיעבד, יכולתי פשוט להגיד שאני עסוקה, אבל פחדתי מהתגובה שלה. היום אני צוחקת על זה, אבל אז זה היה ממש לא מצחיק.
אבל מה למדתי מזה? שלפעמים אנחנו מפחדות מהתגובה של אחרים יותר ממה שהם באמת יגיבו. ושלפעמים אנחנו צריכות פשוט לנשום עמוק ולסמוך על עצמנו.
אז איך יוצאים מהלופ הזה? איך מפסיקים לרצות לרצות אחרים ומתחילים לרצות את עצמנו?
אני לא יודעת. באמת שלא. אבל אני חושבת שהצעד הראשון הוא פשוט לשאול את עצמנו את השאלה הזאת. ואז, לאט לאט, להתחיל להגיד "לא" לדברים שלא עושים לנו טוב.
זה לא קל, אבל זה שווה את זה. תאמינו לי.
ואת יודעת מה הכי מצחיק? כשאנחנו מתחילות להגיד "לא", אנשים מתחילים לכבד אותנו יותר. פתאום אנחנו הופכות להיות יותר מעניינות, יותר מוערכות. כי אנחנו מראות להם שאנחנו יודעות מה אנחנו רוצות, ושאנחנו לא מפחדות לעמוד על שלנו.
אני עדיין לומדת. זה תהליך. אבל אני מרגישה הרבה יותר חופשיה. הרבה יותר שלמה עם עצמי. ואני מקווה שגם את תרגישי ככה.
אז מה דעתך? מתי בפעם האחרונה אמרת "לא" וממש שמחת על זה?
