אני זוכרת את עצמי יושבת בחתונה של בת דודה שלי, מחייכת חיוך מאולץ ומקשיבה בפעם המי יודע כמה לדודה שושנה מסבירה לי למה אני חייבת להתחתן עכשיו. "נו, נעמה, השעון הביולוגי מתקתק!" היא צועקת מעל המוזיקה, ואני מרגישה איך כל טיפת אוויר נשאבת מהחדר. באותו רגע הבנתי – הגבולות האלה, שחשבתי שהם סוג של נימוס או ויתור, הם בעצם חמצן.
אז מה עושים? איך שומרים על עצמנו מבלי להפוך למפלצות קרות לב? זה לא קל, אבל אפשרי. בואו נדבר על זה כמו חברות, בלי פוזות ובלי הצגות.
למה זה בכלל כל כך מסובך?
אני חושבת שהשורש של הבעיה נעוץ בעובדה שמשפחה זה עניין סבוך רגשית. מצד אחד, אהבה, דאגה, היסטוריה משותפת. מצד שני, ציפיות, שיפוטיות, לפעמים אפילו קנאה. מחקרים מראים (אני קוראת הרבה, אתן יודעות) שהלחץ החברתי והמשפחתי משפיע עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנות להודות. כן, גם על הפמיניסטיות הכי מושבעות.
פעם חשבתי ש"פשוט צריך להתעלם". ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל אז הבנתי שזה לא עובד. התעלמות רק גורמת לתסכול לצוף ולבעבע בפנים. כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ.
הגבולות האלה הם לא רק בשביל אחרים, הם בשבילנו.
אז איפה מתחילים?
הדבר הראשון והכי חשוב הוא להבין מה חשוב לנו. מה אנחנו מוכנות לקבל ומה לא. זה נשמע טריוויאלי, אבל זה ממש לא. תשאלו את עצמכן:
- אילו נושאים מעוררים אצלכן תחושת אי נוחות או כעס?
- מה גורם לכן להרגיש מוערכות או מבוקרות?
- מה אתן צריכות כדי להרגיש בטוחות ומוגנות במרחב המשפחתי?
אני, למשל, הבנתי ששאלות על חיי הזוגיים (או העדרם) מוציאות אותי מדעתי. זה לא כי אני מסתירה משהו, אלא כי זה מרגיש לי חודרני ולא רלוונטי.
לתקשר, לתקשר, לתקשר (בעדינות)
אוקיי, אז זיהינו את הנקודות הרגישות שלנו. עכשיו צריך להעביר את זה הלאה. אבל איך עושים את זה בלי ליצור מלחמה עולמית?
הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת הוא לדבר ממקום אישי, לא ממקום מאשים. במקום להגיד "את תמיד שואלת אותי שאלות מטופשות", אפשר להגיד "אני מרגישה לא בנוח כששואלים אותי על X, זה גורם לי להרגיש כאילו אני נשפטת".
לפעמים, זה לא יעבוד. לפעמים, הדודה שושנה תמשיך בשלה. במקרים כאלה, חשוב לזכור שיש לנו שליטה רק על עצמנו. אנחנו לא יכולות לשנות אחרים, אבל אנחנו יכולות לשנות את התגובה שלנו.
טכניקות הישרדות למתקדמות
- "תקליט שבור": לחזור על אותו משפט שוב ושוב בנימוס אך בתקיפות. "אני מעדיפה לא לדבר על זה כרגע". "זה לא משהו שאני רוצה לשתף בו".
- הפניית נושא: לשנות את הנושא בעדינות. "דיברנו על חתונה? איזה יופי! ראית את הסרט החדש של…?".
- הומור: לפעמים צחוק יכול לשחרר מתח. "אמא, את יודעת שאם הייתי רוצה להתחתן, כבר הייתי מוצאת מישהו. אבל כרגע אני נהנית מהרווקות!".
- הפסקה: אם השיחה נעשית טעונה מדי, פשוט לקום וללכת. "אני הולכת רגע להביא לי מים, אני מיד חוזרת".
הכי חשוב: לא לוותר על עצמנו
אני יודעת, זה נשמע כמו הרבה עבודה. וזה נכון, זה דורש מאמץ. אבל תזכרו שזה שווה את זה. כי בסופו של דבר, מדובר בשקט הנפשי שלנו. מדובר ביכולת שלנו להיות מי שאנחנו באמת, בלי להתנצל ובלי להצטדק.
קחו נשימה עמוקה, תזכירו לעצמכן שאתן מדהימות בדיוק כמו שאתן, ותזכרו – משפחה זה חשוב, אבל אתן חשובות יותר.
ואם הדודה שושנה עדיין מעצבנת, תמיד אפשר לברוח לשירותים עם ספר טוב. 😉
