הייתי בטוחה. ממש בטוחה. הוא היה "האחד". הניצוצות, הכימיה, השיחות הליליות שנמשכו עד אור הבוקר... הכל סימן שזה זה. ואז...בום. הוא נעלם. לא הסבר, לא מילה, פשוט נעלם. הייתי שבורה. ממש שבורה.
חשבתי שאני יודעת מהי אהבה. סרטים הוליוודיים, ספרים רומנטיים, סיפורים של חברות – הכל צייר תמונה ורודה, מלאת פרפרים ונצנצים. אבל הכישלון הזה, הכאב הזה, לימד אותי שיעור עמוק יותר, שיעור שסרטים לא מלמדים.
הבטחה שלי אליכן: אני לא הולכת למכור לכן אשליות. אהבה זה לא תמיד קל, וזה בסדר. אני אשתף אתכן במסע שלי, איך הכישלון הזה – הפרידה הפתאומית – הוביל אותי לתובנות מפתיעות על אהבה, על עצמי ועל מה שאני באמת רוצה. אני מקווה שגם אתן תמצאו כאן משהו שיעזור לכן במסע שלכן.
מה זה בכלל אהבה? תהיתי מול המראה המאובקת
אחרי שבוע של בכי בלתי פוסק, כשעיניי נפוחות כמו בלונים, שאלתי את עצמי: מה לעזאזל קרה? איפה טעיתי? איפה טעינו? ואז, שאלה גדולה יותר צפה: מה זה בכלל אהבה?
קראתי מחקרים על פסיכולוגיה חברתית, כמו אלו של ד"ר הלן פישר (Fisher, 2004), שמתארים אהבה כתערובת מורכבת של כימיקלים במוח, דופמין, סרוטונין, אוקסיטוצין. זה הסביר את ה"התמכרות" הזו, את הרצון הבלתי פוסק להיות ליד אותו אדם. אבל זה לא הסביר את הכאב. הכאב היה עמוק יותר, אישי יותר, הוא נגע במקומות שלא ידעתי שקיימים בי.
"אהבה היא לא רק כימיה במוח, היא גם השקעה רגשית." נקודה למחשבה.
דיברתי עם חברה טובה, גלית, פסיכולוגית קלינית. היא אמרה לי משהו שנחרט לי בזיכרון: "אהבה היא לא רק מה שאת מקבלת, אלא גם מה שאת נותנת". זה היכה בי כמו רעם ביום בהיר. הייתי כל כך עסוקה בלקבל אהבה, בלהרגיש נאהבת, ששכחתי לשאול את עצמי: האם אני באמת נותנת אהבה? האם אני באמת רואה את האדם שמולי?
"מגדירה מחדש": איך ללמוד לאהוב את עצמך קודם כל
הפרידה הזו אילצה אותי להסתכל על עצמי במראה, בלי פילטרים. ראיתי אישה צעירה, מבולבלת, שמשתוקקת לאהבה חיצונית שתמלא חלל פנימי.
התחלתי תהליך של גילוי עצמי. התחלתי ללכת לטיפול, התחלתי לעשות יוגה ומדיטציה. גיליתי דברים חדשים על עצמי, תחביבים, תשוקות, חלומות. למדתי להעריך את עצמי, לא רק בגלל איך שאני נראית או מה שאני עושה, אלא בגלל מי שאני.
"אהבה עצמית היא לא אגואיזם, היא הבסיס לכל מערכת יחסים בריאה."
התחלתי לקרוא על "מודלים של קשרות" (Bowlby, 1969), איך הילדות שלנו מעצבת את האופן בו אנחנו מתנהגים במערכות יחסים. גיליתי שיש לי נטייה לקשרות חרדה, מה שהסביר חלק מההתנהגויות שלי במערכות יחסים – הצורך לרצות, הפחד מנטישה, הנטייה להיקשר מהר מדי.
אבל הבנתי שאני לא קורבן של העבר שלי. אני יכולה ללמוד דפוסים חדשים, לבנות מערכות יחסים בריאות יותר, שמבוססות על ביטחון עצמי, על אמון ועל תקשורת פתוחה.
הפער בין הוליווד למציאות: ציפיות מול אכזבות
אוקיי, אז התחלתי לאהוב את עצמי קצת יותר. אבל עדיין, הציפיות שלי מאהבה היו מנופחות, בלתי מציאותיות. צפיתי לסערה רגשית, למחוות רומנטיות גרנדיוזיות, לאהבה נצחית מהרגע הראשון.
אבל החיים לא עובדים ככה. אהבה אמיתית היא הרבה יותר יומיומית, היא טמונה בדברים הקטנים, בשיחות הכנות, בתמיכה ההדדית, ביכולת להיות פגיעים אחד עם השני.
הנה טוויסט בעלילה: אהבה אמיתית היא לא רק פרפרים, היא גם מאמץ משותף."
אז מה למדתי? שלאהוב זה אומר לראות את האדם שמולי באמת, על כל חולשותיו ויתרונותיו. זה אומר להיות שם בשבילו, גם ברגעים הקשים. זה אומר לתקשר בצורה פתוחה וכנה, גם כשזה מפחיד. זה אומר לוותר על ציפיות לא מציאותיות, ולהיות פתוחה לאהבה בצורה חדשה, אותנטית יותר.
אז מה עכשיו? לאן הולכים מכאן?
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני כבר לא מפחדת מכישלון. אני יודעת שכל מערכת יחסים, גם אם היא נגמרת בכאב, יכולה ללמד אותי משהו על עצמי, על אהבה ועל החיים.
השאלה שאני שואלת את עצמי עכשיו היא: איך אני יכולה להשתמש בכל מה שלמדתי כדי לבנות מערכת יחסים בריאה ומספקת? איך אני יכולה לתת אהבה בצורה מלאה יותר, אותנטית יותר?
אני לא יודעת את התשובות לכל השאלות האלה. אבל אני יודעת שאני מוכנה לצאת למסע הזה, עם לב פתוח ועם הרבה תקווה.
מה אתן חושבות? מה הכישלון לימד אתכן על אהבה? שתפו אותי בתגובות!
מקורות:
Bowlby, J. (1969). Attachment and Loss, Vol. 1: Attachment*. New York: Basic Books.
Fisher, H. E. (2004). Why we love: The nature and chemistry of romantic love*. Henry Holt and Company.
