אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. ניקוי רעלים דיגיטלי. רק המילה הזו גורמת לי לרצות לברוח לאי בודד עם ספר טוב...ואז לתעד את זה באינסטגרם. פרדוקס, נכון? תמיד חשבתי שזה עוד טרנד ניו-אייג'י, משהו שאנשים עושים בשביל הפוזה, לא מתוך צורך אמיתי. טעיתי. בגדול.
זה התחיל בזה שהרגשתי שאני חיה חיים כפולים. מצד אחד, בחורה אינטליגנטית, חושבת, מתעניינת. מצד שני, מכורה לסקרולים אינסופיים, טיקטוקים מטופשים וחדשות שמלחיצות אותי בלי באמת לעדכן אותי. הייתי מבזבזת שעות יקרות על דברים שלא קידמו אותי לשום מקום, רק השאירו אותי מרוקנת ומתוסכלת. זהו, החלטתי. מספיק.
אבל איך עושים את זה לעזאזל? כל האפליקציות האלה…הן כמו ממתקים טעימים שמפתים אותך כל הזמן. זה לא מספיק רק להגיד "אני מפסיקה". צריך תוכנית.
צעד ראשון: מודעות עצמית. כמו מדיטציה, רק עם נוטיפיקציות.
התחלתי לעקוב אחרי הזמן מסך שלי. מפחיד. פשוט מפחיד. אבל האמת הזו היא הכרחית. כמו שכתוב במחקר של אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו על השפעת המסכים על מצב הרוח (1), אנשים שמודעים יותר לצריכת המדיה שלהם נוטים יותר לעשות שינויים חיוביים. "טוב, יופי," חשבתי לעצמי, "עכשיו אני מודעת. ומה הלאה?"
אז ניסיתי כל מיני טריקים. כיבוי נוטיפיקציות (עבד בערך חמש דקות). הורדת אפליקציות שמגבילות זמן מסך (גרמו לי להרגיש כמו ילדה קטנה). אפילו קראתי את הספר "Deep Work" של קאל ניופורט, שמדבר על היכולת להתמקד בעבודה משמעותית ללא הסחות דעת (2). רעיונות מעולים, אבל לא בדיוק התאימו לחיים הדינמיים שלי. הרגשתי שאני צריכה משהו יותר…רך. יותר אנושי.
התובנה המפתיעה: זה לא רק על מה שאני מפסיקה לעשות, אלא על מה שאני מתחילה לעשות.
במקום להתרכז בכל מה שאני לא יכולה לעשות (לבדוק אינסטגרם, לראות סטוריז, לקרוא טוויטים), התחלתי להתרכז במה כן יכולה לעשות. יוגה בבוקר. שיחה טלפונית עם חברה טובה. קריאה של ספר אמיתי, עם דפים שאפשר לדפדף בהם. בישול ארוחת ערב בריאה. הליכה בפארק בלי טלפון.
הקטע הוא, שהדברים האלה לא רק מילאו את הזמן הפנוי שנפער בעקבות הצמצום הדיגיטלי, אלא גם מילאו אותי מבפנים. פתאום הרגשתי יותר חיה, יותר נוכחת, יותר מחוברת לעצמי ולעולם סביבי.
וכן, היו גם כישלונות. היו ימים שהתפתיתי וחזרתי להרגלים הישנים. אבל למדתי לא לשפוט את עצמי בחומרה. זה בסדר. זה חלק מהתהליך. העיקר זה לקום מחדש ולהמשיך לנסות.
הטוויסט בעלילה: ניקוי רעלים דיגיטלי זה לא ספרינט, זה מרתון.
הבנתי שניקוי רעלים דיגיטלי הוא לא משהו שעושים פעם בשנה ואז חוזרים לשגרה. זה אורח חיים. זה החלטה יומיומית לבחור במודע במה להכניס לחיים שלי – פיזית, רגשית ודיגיטלית.
למדתי גם להיות יותר סלחנית כלפי עצמי. אם אני מרגישה צורך לבדוק את האינסטגרם שלי מדי פעם, זה בסדר. אני פשוט מגבילה את הזמן ומקפידה לא לתת לזה להשתלט על היום שלי.
אז מה למדתי מכל זה? שניקוי רעלים דיגיטלי זה לא רק על ניתוק מהמסך. זה על חיבור לעצמי. זה על מציאת איזון בין העולם הדיגיטלי לעולם האמיתי. וזה, אולי, הדבר הכי חשוב שיכולתי לעשות עבור עצמי.
אבל, באמת, האם זה אפשרי לחיות חיים מאוזנים בעידן הדיגיטלי? האם אנחנו באמת יכולים להתנתק מהמסכים מבלי להרגיש שאנחנו מפספסים משהו? אלה שאלות שעדיין מטרידות אותי. אולי אתן תוכלו לעזור לי למצוא את התשובות. מה דעתכן?
(1) Przybylski, A. K., & Weinstein, N. (2017). A Large-Scale Test of the Goldilocks Hypothesis: Quantifying the Relations Between Digital-Screen Use and the Mental Well-Being of Adolescents. Psychological Science, 28(2), 204–215.
(2) Newport, C. (2016). Deep work: Rules for focused success in a distracted world. Grand Central Publishing.
