האמת? עד לפני כמה שנים, המילה "תיקוף רגשי" נשמעה לי כמו עוד מונח פסיכולוגי יבש שאנשים משתמשים בו כדי להישמע חכמים. ואז, זה קרה לי.
זוכרת את הפעם ההיא שחזרת הביתה אחרי יום נורא בעבודה, רצית רק להתכרבל עם כוס תה, וכל מה שקיבלת זה "נו באמת, זה לא כזה נורא"? כן, גם אני. הרגע הזה בו את מרגישה שאת לבד עם כל מה שאת מרגישה.
האמת המרה היא שאנחנו, כחברה, לא ממש טובים בתיקוף רגשי. אנחנו ממהרים להציע פתרונות, להקטין את הבעיה, או אפילו לשפוט. אבל מה אם היינו יכולים לעצור לרגע, להקשיב באמת, ולגרום לאדם השני להרגיש מובן? מה אם זה היה הכלי הכי חזק שלנו ליצירת קשרים עמוקים ואמיתיים?
אז מה זה בעצם תיקוף רגשי? זה לא להסכים עם מה שהאדם השני אומר או עושה. זה פשוט להכיר בכך שהרגשות שלו אמיתיים ובעלי תוקף, גם אם אנחנו לא מבינים אותם או לא מסכימים איתם. זה להגיד, במילים אחרות, "אני רואה אותך, אני שומעת אותך, ואני מבינה שאתה מרגיש ככה".
למה זה כל כך חשוב?
חשבתם פעם למה ילדים קטנים כל כך אוהבים שאנחנו שואלים אותם "מה קרה?" גם אם הם לא יודעים להסביר במילים, עצם השאלה מרגיעה אותם. זה בגלל שתיקוף רגשי הוא צורך אנושי בסיסי. אנחנו צריכים לדעת שהרגשות שלנו מוצדקים, שהם חלק נורמלי מהחוויה האנושית. מחקרים מראים (למשל, מחקר של לינה גוסטפסון מ-2018 על השפעת תיקוף רגשי על יחסים בינאישיים) שתיקוף רגשי משפר את תחושת הביטחון, מפחית חרדה, ומחזק את הקשרים שלנו עם אחרים.
אבל הנה הטוויסט: אנחנו לא תמיד יודעים לעשות את זה. לפעמים, אנחנו פשוט לא מבינים מה האדם השני מרגיש, או שאנחנו מפחדים להיכנס למקומות רגשיים קשים. וזה בסדר. כולנו טועים, כולנו לומדים.
איך מתחילים לתקף רגשית? (גם כשלא ממש מבינים)
אני זוכרת פעם שחברה טובה סיפרה לי על חוויה טראומטית שעברה. הייתי המומה, ולא ידעתי מה להגיד. הדבר הראשון שעשיתי היה לשתף אותה בחוסר האונים שלי. אמרתי לה, "אני מצטערת, אני לא יודעת מה להגיד, אבל אני פה בשבילך". וזה הספיק.
הנה כמה דברים שאפשר לעשות כדי לתקף רגשית:
- להקשיב באמת: בלי לשפוט, בלי להפריע, בלי לחשוב על מה את הולכת להגיד אחר כך. פשוט להקשיב.
- לשאול שאלות פתוחות: "איך זה גרם לך להרגיש?", "מה הכי קשה לך בזה?".
- לשקף את הרגשות: "אני מבינה שאת מרגישה כעס/תסכול/עצב".
- להימנע מפתרונות מהירים: לפעמים, אנשים לא צריכים פתרון. הם צריכים שיקשיבו להם.
ואם אני לא מסכימה עם מה שהם מרגישים?
זאת שאלה טובה. תיקוף רגשי לא אומר שאת צריכה להסכים עם מה שהאדם השני מרגיש, או עם האופן שבו הוא מגיב. זה אומר שאת מכירה בכך שהרגשות שלו אמיתיים עבורו. את יכולה להגיד משהו כמו, "אני מבינה שאת מרגישה ככה, אבל אני רואה את זה קצת אחרת". ואז, להסביר את נקודת המבט שלך בצורה רגישה ומכבדת.
אבל מה עם עצמי? האם אני מתקפת את עצמי רגשית?
וואו. זאת שאלה שגרמה לי לעצור רגע ולחשוב. הרבה פעמים, אנחנו כל כך עסוקים בלדאוג לאחרים, שאנחנו שוכחים לדאוג לעצמנו. אנחנו שופטים את עצמנו בחומרה, מקטינים את הרגשות שלנו, ולא נותנים לעצמנו את החמלה שאנחנו נותנים לאחרים.
תיקוף עצמי הוא לא פחות חשוב מתיקוף של אחרים. זה אומר לקבל את הרגשות שלך, גם אם הם לא נעימים, ולהתייחס לעצמך בחמלה. זה אומר להגיד לעצמך, "זה בסדר להרגיש ככה", "אני מבינה למה אני מרגישה ככה", "אני אהיה פה בשבילי".
השינוי מתחיל בנו.
אז מה עכשיו? אולי נתחיל מלתקף רגשית את עצמנו יותר. אולי ננסה להקשיב קצת יותר, לשפוט קצת פחות. ואולי, רק אולי, נגלה שהעולם הזה יכול להיות מקום קצת יותר טוב, מקום בו אנשים מרגישים מובנים, מקום בו הרגשות שלנו מקבלים תוקף.
אני יודעת שזה לא פשוט. זה דורש מאמץ, מודעות, ולפעמים גם קצת אומץ. אבל אני מאמינה שזה שווה את זה. כי בסופו של דבר, כולנו רוצים להרגיש מובנים, נכון?
אז מה את חושבת? האם תנסי לתקף רגשית את עצמך ואת הסובבים אותך? ואם כן, איך תתחילי? אני סקרנית לשמוע.
