האמת? פעם הייתי אלופה בלאגור. אלופה אולימפית. כל חפץ, אפילו כפתור תלוש או עלה יבש שמצאתי ברחוב, קיבל אצלי משמעות היסטורית, רגשית, או לפחות פוטנציאלית. הייתי משוכנעת שיום אחד, אני אצטרך בדיוק את העלה הזה לפרויקט אמנותי גאוני (שכמובן, מעולם לא קרה).
ואז קרה לי משהו. לא יודעת בדיוק מה היה הטריגר, אולי סתם נמאס לי לדשדש בערימות של "זיכרונות". אולי זו הייתה התובנה המצמררת שהבית שלי הפך למחסן של גרסאות קודמות שלי, גרסאות שכבר לא התאימו למי שאני היום.
אבל איך עושים את זה? איך משחררים בלי להרגיש כאילו זורקים חלק מהנשמה? זה לא קל, אני מודה. אבל אפשרי. ואני כאן כדי לשתף אתכם במסע שלי, עם כל הכישלונות, ההצלחות, והתובנות המפתיעות שלמדתי בדרך.
האשמה: החברה הכי טובה של אגרנים
רגשות אשם הם החומר ממנו עשויים סיוטים של מינימליסטים. אנחנו מרגישים אשמים כי "קיבלנו את זה במתנה", "עלה הרבה כסף", "אולי עוד נצטרך", "אני אזכור את הרגע הזה לנצח!". נשמע מוכר?
ד"ר גייל סלטז, פסיכיאטרית ומומחית לחרדות, טוענת שאגרנות פעמים רבות קשורה לחרדה מפני קבלת החלטות לא נכונות. אנחנו מעדיפים להחזיק בהכל, למקרה ש...
אבל רגע, מה אם ההחלטה הנכונה היא דווקא לשחרר?
הנה תובנה מפתיעה: לשחרר חפץ לא אומר למחוק את הזיכרון שהוא מייצג.
תחשבו על זה רגע. האם אתם באמת צריכים את השמלה שלבשתם בדייט הראשון כדי לזכור את אותו ערב? האם החולצה שקיבלתם מסבתא תגרום לה לאהוב אתכם יותר גם אחרי שתמסרו אותה?
אני זוכרת מקרה ספציפי: חולצה מכוערת להפליא שסבתא שלי סרגה לי. כל פעם שלבשתי אותה, הרגשתי כמו ליצן עצוב. אבל לא יכולתי להיפטר ממנה! סבתא! אשמה! בסוף, תרמתי אותה. וניחשתם נכון? סבתא שלי אפילו לא שמה לב. היא הייתה עסוקה בחיים שלה, ואני הייתי חופשייה סוף סוף מחתיכת צמר מגרדת.
איך עושים את זה בפועל? טכניקות שיעזרו לכם לשחרר
אוקיי, אז הבנו שרגשות אשם הם השטן. אבל איך מנצחים אותו? הנה כמה טכניקות שעזרו לי:
- שיטת ה"יום אחד": אם לא השתמשתם בחפץ שנה שלמה (חוץ מחפצים עונתיים, כמובן), הסיכוי שתשתמשו בו אי פעם הוא קלוש. שימו אותו בקופסה. בעוד חודש, אם לא פתחתם את הקופסה, תרמו/תמכרו/זרקו בלי רגשות.
- חוק הכניסה-יציאה: כל פעם שאתם מכניסים משהו חדש הביתה, משהו ישן צריך לצאת. זה עוזר לשמור על איזון ולמנוע הצטברות בלתי נשלטת. (החוק הזה לא תקף לגבי ספרים. סליחה, אבל אני לא מסוגלת לצמצם את אוסף הספרים שלי).
- הצבת גבולות פיזיים: הגדירו לעצמכם מקום אחסון מוגבל לכל קטגוריה של חפצים. ברגע שהמקום הזה מלא, אתם חייבים להיפטר ממשהו כדי לפנות מקום לדברים חדשים.
- שחרור מבוסס ערכים: שאלו את עצמכם: האם החפץ הזה תואם לערכים שלי? האם הוא משרת את המטרה שלי? אם התשובה היא לא, הגיע הזמן להיפרד.
מקורות לא שגרתיים של השראה
אני יודעת שזה ישמע מוזר, אבל אחת ההשראות הכי גדולות שלי לניקוי הבית הגיעה דווקא... מסרטים דוקומנטריים על מינימליזם. צפיתי ב"Minimalism: A Documentary About the Important Things" (זמין בנטפליקס) ופתאום הבנתי שניקוי הבית הוא לא רק עניין של סדר וארגון, אלא גם של חופש ופשטות.
אבל האמת, ההשראה הכי גדולה הגיעה מהאינסטגרם. כן, כן, אני יודעת מה אתם חושבים. אינסטגרם זה שטח פרסום אחד גדול. אבל גיליתי קהילות שלמות של אנשים שחיים בצורה מודעת, מצמצמים את הרכוש שלהם, ומשתפים את המסע שלהם. הם לימדו אותי שאפשר לחיות חיים מלאים ומשמעותיים גם בלי ערימות של חפצים.
המורכבות של השחרור: לא הכל שחור ולבן
אני לא אגיד לכם שזה קל. יש חפצים שקשה מאוד להיפרד מהם. חפצים שמזכירים לנו אנשים אהובים, רגעים חשובים, או חלומות שלא התגשמו. וזה בסדר.
אפשר לשמור על חפצים סנטימנטליים. אבל חשוב לבחור אותם בקפידה.
אל תשמרו על כל דבר. בחרו את החפצים שמדברים אליכם באמת, שמזכירים לכם דברים טובים, שמעוררים בכם השראה. ותנו להם מקום של כבוד בבית שלכם.
השחרור כמתנה לעצמכם (ולאחרים)
היום, הבית שלי הרבה יותר מאוורר, מסודר, ונעים. אבל יותר חשוב מזה, המוח שלי הרבה יותר רגוע. אני לא מבזבזת אנרגיה על לחפש דברים, לא מרגישה אשמה על חפצים ששוכבים ללא שימוש, ויש לי יותר זמן ומרחב לדברים שבאמת חשובים לי.
וגם, יש משהו מאוד מספק בתרומה של חפצים שאני כבר לא צריכה. לדעת שהשמלה ההיא שאני כבר לא לובשת יכולה לשמח מישהי אחרת, שהספרים שלי יכולים להעשיר מישהו אחר – זה נותן לי תחושה טובה.
אז מה איתכם? מוכנים להתחיל לשחרר? זכרו, זה לא חייב להיות מושלם. זה מסע, לא יעד. התחילו בקטן, תהיו סבלניים עם עצמכם, ותהנו מהדרך.
ועכשיו, ספרו לי – מה החפץ הכי קשה שאתם צריכים להיפטר ממנו? אני כאן, כדי להקשיב ולתמוך.
