אני מודה, יש לי אובססיה קלה לארגון. או לפחות, הייתה לי. תמיד הערצתי את אלו שיש להם ארונות קפסולה מוקפדים, עם כל בגד בצבע הנכון ובגזרה המחמיאה. אז החלטתי – אני עושה את זה!
התחלתי בקריאה אובססיבית של בלוגים (מישהי שמעה על "שיטת קון-מארי"?), הורדתי אפליקציות לארגון מלתחה, וצפיתי בסרטוני יוטיוב של מארגנות מקצועיות. רכשתי קופסאות אחסון, קולבים תואמים, ואפילו מכשיר קיפול חולצות (נו, הלהיט הזה). הכל היה מוכן למהפך.
שבת שלמה הקדשתי למיון הבגדים. הרגשתי כמו ארכיאולוגית שחופרת בעתיקות. בגדים שקניתי בטיול אחרי צבא, שמלות שמעולם לא לבשתי, חולצות שהבטחתי לעצמי שאני ארזה לתוכן… הרגשתי כאילו אני נפרדת מחלקים מעצמי.
אחרי שעות של מיון קפדני, נשארו לי ערימות של בגדים שאני "באמת" אוהבת, או לפחות, שאני חושבת שאני אמורה לאהוב. קיפלתי כל פריט בקפידה, לפי השיטה, והנחתי אותו במקומו החדש בארון המאורגן להפליא.
ואז… כלום.
לא הרגשתי מאושרת יותר. לא הרגשתי מסודרת יותר. הרגשתי… ריקה.
הסתכלתי על הארון המושלם הזה, והבנתי משהו מצמרר: הארון שלי הפך למוזיאון. מוזיאון של בגדים שנועדו לרצות מישהו אחר – את הבלוגרית, את המוכרת בחנות, את הגרסה האידיאלית של עצמי.
ואז הגיעה התובנה המפתיעה, זו ששינתה הכל. ארגון, כמו כל דבר אחר בחיים, צריך להתחיל מבפנים. לא מהארון.
במקום לשאול "מה אני צריכה לזרוק?", שאלתי "מה אני רוצה ללבוש?".
נשמע פשוט, נכון? אבל זה שינה הכל.
הבנתי שהרדיפה אחרי "הארון המושלם" היא הסחת דעת מהדבר האמיתי: ללבוש בגדים שגורמים לי להרגיש טוב עם עצמי, בלי קשר לטרנדים או למה שאחרים חושבים.
התחלתי להתמקד במה שעושה לי שמח. בחולצת הטריקו הנוחה הזו שקניתי בשוק? כן, היא נשארת. במכנסיים המחויטים שיושבים עלי בצורה מושלמת, אבל אני מרגישה בהם כמו רובוט? תודה, אבל לא תודה.
אבל רגע, מאיפה בכלל צצה התובנה הזו? תתפלאו, דווקא ממחקר על פסיכולוגיה של צבע. (כן, אני חופרת לעומק). מצאתי מאמר שפורסם בכתב העת "Color Research & Application" (חפשו את המחקר של Hurlbert, A. C., & Ling, Y. (2007) על השפעת הצבע על מצב הרוח) שטען שהצבעים שאנחנו בוחרים ללבוש משפיעים באופן ישיר על מצב הרוח והביטחון העצמי שלנו. הבנתי שאם אני מתלבשת בצבעים ובגזרות שאני לא אוהבת רק כדי "להיראות טוב", אני פוגעת בעצמי מבלי לשים לב.
זה לא אומר שזנחתי לגמרי את הארגון. עדיין כיף לי שהבגדים מסודרים, אבל עכשיו אני עושה את זה מתוך מקום אחר. אני שומרת רק על מה שאני אוהבת, ונותנת לאחרים את מה שלא. הארון שלי כבר לא מוזיאון – הוא קולקציה של דברים שגורמים לי לחייך.
ואולי זה כל הסיפור.
אבל זה לא הסוף. כי עכשיו, אני שואלת את עצמי, מה עוד בחיים שלי אני מארגנת בצורה "לא נכונה"? מה עוד אני מנסה להתאים לסטנדרטים חיצוניים, במקום להקשיב לקול הפנימי שלי?
אולי גם את, כמוני, מחפשת את "הפתרון הקסם" שיסדר לך את החיים. אולי את קוראת את הכתבה הזו בתקווה למצוא שיטה מנצחת לארון מושלם.
אבל האמת היא שאין דבר כזה.
יש רק את הדרך שלך, את הבגדים שלך, ואת האושר שלך.
מה את בוחרת ללבוש מחר?
