אני זוכרת את היום בו החלטתי סופית - די! הטפט הזה חייב ללכת. זה לא היה רק עניין של אסתטיקה, תאמינו לי. זה היה כמו להיפרד מחלק מעצמי, מחלק בתקופה שאני כבר לא רוצה לחזור אליה. הוא היה שם, הטפט המזעזע הזה עם הפרחים הדהויים, شاهد على תקופה של בלבול, של ניסיונות כושלים להבין מי אני רוצה להיות. אתן מכירות את זה, נכון?
אבל רגע, לפני שנתחיל במסע הזה, אני חייבת להודות במשהו: חשבתי שזה יהיה קל. наивно ظنتת. בספרי הדרכה תמיד מראים את זה כאילו שזה עניין של שעה-שעתיים. אבל האמת, כמו תמיד, הייתה רחוקה מזה שנות אור.
איך הטפט הזה הגיע בכלל לקיר שלי?
הסיפור מתחיל בדירה הראשונה שלי, אחרי הצבא. רציתי בית משלי, מקום להביע את עצמי. ומה יותר "אני" מטפט עם פרחים גדולים? טעות! ענקית! בדיעבד, זה היה ביטוי של מי שחשבתי שאני צריכה להיות, לא מי שאני באמת. (טיפ קטן: אל תקנו טפט אחרי צפייה מרתונית בסדרות עיצוב משנות ה-70).
אבל מה שבאמת גרם לי לרצות להיפטר ממנו זה לא רק הטעם שהשתנה. זה היה משהו עמוק יותר. קראתי פעם מאמר מעניין על פסיכולוגיה של הבית ב-Psychology Today (מקור מספר 1!), והכותבת דיברה על איך הסביבה הפיזית שלנו משפיעה על המצב הרגשי שלנו. ואז זה היכה בי כמו פטיש - הטפט הזה החזיק אותי תקועה בעבר.
התהליך עצמו, אוי, התהליך. התחלתי עם סכין יפנית, מים חמים ושפכטל. חשבתי שאני מוכנה. חה! אחרי חצי שעה, עם שלולית מים על הרצפה וחתיכות טפט דביקות בכל מקום, הבנתי שאני צריכה עזרה מקצועית.
הלקח הראשון שלמדתי? אל תתביישו לבקש עזרה. זה לא בושה להודות שאתן לא יודעות הכל.
הפכתי לגננת טפטים
ואז התחיל החלק המעניין. גיליתי עולם שלם של טפטים, דבקים, פריימרים ושיטות הסרה. למדתי על סוגי הטפטים השונים - טפט נייר, טפט ויניל, טפט בד. כל אחד דורש טיפול אחר. התייעצתי עם שיפוצניק מומחה (מקור מספר 2, איש זהב בשם יוסי, אני חייבת לציין), והוא הסביר לי שקודם כל, אני צריכה להבין מה סוג הטפט שלי. גיליתי שאני עבדתי עם טפט ויניל – אויב מר נפש!
עכשיו, בטח אתן שואלות, למה לא פשוט לצבוע מעל הטפט? שאלה מצוינת! ואני שאלתי את עצמי את אותה שאלה בדיוק. אבל יוסי הסביר לי (וזה משהו שלמדתי בדרך הקשה): צביעה מעל טפט זה כמו לשים פלסטר על רגל שבורה. זה פתרון זמני שלא פותר את הבעיה האמיתית. הטפט יכול להתחיל להתקלף, הצבע יכול להיסדק, ובסוף תצטרכו לעשות את הכל מחדש. חבל על הזמן ועל הכסף.
מה עוד גיליתי?
- סבלנות היא מילת המפתח. הסרת טפט זה לא ספרינט, זה מרתון. היו רגעים שפשוט רציתי לוותר, אבל ידעתי שאם אני אתן לעצמי להיכנע, אני אשאר תקועה עם הטפט הזה לנצח.
- כלי עבודה מתאימים עושים את ההבדל. השקעתי במגרדת טפט טובה ובכלי ניקוב (Paper Tiger), והם חסכו לי המון זמן ומאמץ.
- הכנה היא חצי מהעבודה. ניקוי הקיר אחרי ההסרה, מילוי חורים וסדקים, ויישום פריימר – כל אלה חשובים לא פחות מההסרה עצמה.
אבל יותר מכל, למדתי על עצמי. למדתי שיש לי יותר כוח רצון ממה שחשבתי. למדתי שאני מסוגלת להתמודד עם אתגרים קשים. ולמדתי שהכי חשוב זה לא לפחד לעשות שינויים.
למה זה באמת משנה?
אז נכון, זה רק טפט. אבל זה הרבה יותר מזה. זה על לשחרר את העבר, על ליצור לעצמך מרחב חדש, על להתחיל מחדש. זה על להגיד "אני בוחרת!" על מה שיהיה כאן, על מה שאני רוצה לראות מול העיניים שלי. זה בדיוק כמו שד"ר דנה גילרמן, פסיכולוגית קלינית, כתבה בכתבה שלה על הקשר בין הבית לנפש: "הבית הוא מעין מראה לנפש שלנו." (שווה לקרוא, מקור מס' 3).
אז מה עכשיו? הקירות שלי חלקים, לבנים ומחכים לצבע חדש, לחיים חדשים. ואני? אני מרגישה קלה יותר, חופשייה יותר, מוכנה יותר למה שהעתיד צופן לי. ואולי זה קצת קיטשי, אבל אני באמת מאמינה שהסרת הטפט הזה הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי.
אני תוהה... איזה "טפט" אתן צריכות להוריד מהחיים שלכן?
