היי, נעמה כאן. אתן יודעות איך זה, נכון? אנחנו כל הזמן מנסות למצוא את האיזון המושלם. בין קריירה למשפחה, בין בריאות לנאות, בין לתת לאחרים לדאוג לעצמנו. זה כמו לכוון ברז עדין - מילימטר אחד יותר מדי, והכל משתבש. אבל מה אם הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו על האיזון הזה קצת מעוות?
אני זוכרת את עצמי לפני כמה שנים, מנסה להיות הכל בשביל כולם. עבודה, לימודים, חברים, משפחה, ספורט – רשימה אינסופית של משימות. הרגשתי כמו להטוטנית עם יותר מדי כדורים באוויר, מחכה לרגע שהכל יתרסק. ובסוף, זה בדיוק מה שקרה. התמוטטתי. פיזית ונפשית.
אז, מה עושים? איך מוצאים את האיזון הזה, שלא יהרוג אותנו בדרך?
נתחיל מההתחלה. כולנו מכירות את המושג "איזון בית-עבודה". מחקרים מראים ששחיקה נובעת לרוב מחוסר איזון בתחום הזה (ראו לדוגמה מחקר של Maslach, Schaufeli, & Leiter, 2001). אבל האם באמת מדובר רק בעבודה ובבית? לדעתי לא. זה הרבה יותר מזה. זה איזון פנימי, איזון בין הצרכים שלנו לבין הציפיות של העולם.
פעם חשבתי שאיזון זה כמו קו ישר – 50% לפה, 50% לשם. אבל גיליתי שזה יותר כמו גלים. יש תקופות שבהן העבודה דורשת יותר, ויש תקופות שבהן המשפחה. והכי חשוב – יש תקופות שבהן אנחנו צריכות יותר.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל הקשבה עצמית היא המפתח. לא סתם אומרים "שים קודם את המסכה שלך". זה לא אגואיסטי, זה הכרחי. כי אם אנחנו לא נדאג לעצמנו, איך נוכל לדאוג לאחרים?
אני זוכרת תקופה שבה הרגשתי שאני חייבת לעשות הכל מושלם. כל פרויקט, כל משימה, כל ארוחה. עד שקראתי את הספר "מתנות השלמות" של ברנה בראון. הספר הזה שינה לי את החיים. היא מדברת על כך שהפרפקציוניזם הוא אויב השמחה והיצירתיות. פתאום הבנתי שזה בסדר לא להיות מושלמת.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך משחררים? הנה כמה דברים שעזרו לי, ואולי יעזרו גם לכן:
תעדוף: מה הכי חשוב לכם*? לא מה חושבים שאמור להיות חשוב, אלא מה באמת. כתבו רשימה, תמחקו את מה שלא הכרחי, ותתמקדו במה שנשאר.
- גבולות: למדו להגיד "לא". זה קשה, אני יודעת, אבל זה משחרר. "לא" למשימות מיותרות, "לא" לאנשים שמנצלים אתכם, "לא" לציפיות לא ריאליות.
- טיפוח עצמי: זה לא רק מסאז'ים וספא (למרות שגם זה כיף). זה דברים קטנים, כמו לקרוא ספר טוב, לצאת לטיול בטבע, או פשוט לשבת בשקט עם כוס קפה.
אגב, כשקראתי על "חוק פארקינסון" (Parkinson's Law) הבנתי עוד יותר את החשיבות של תעדוף. החוק אומר שהעבודה תתרחב כך שתמלא את הזמן המוקצה להשלמתה. אז אם נקצה לעצמנו יותר מדי זמן, העבודה תשתלט לנו על החיים.
אבל הנה הפאנץ' – האיזון הזה הוא לא משהו שמשיגים פעם אחת ולתמיד. זה תהליך מתמשך. כמו לכוון את הברז הזה כל הזמן, קצת לפה, קצת לשם, עד שמגיעים לטמפרטורה הנכונה.
אז מה עושים כשנכשלים? כי כולנו נכשלות, מתישהו. אני, למשל, שרפתי פעם עוגה מרוב לחץ. הרגשתי נורא. אבל אז הבנתי שזה בסדר. שאני לא צריכה להיות מושלמת. שאפשר לקנות עוגה אחרת, או פשוט לוותר על הקינוח.
הכי חשוב זה ללמוד מהטעויות שלנו. להבין מה הוביל לכישלון, ולנסות להימנע מזה בעתיד. וגם, להיות סלחניות כלפי עצמנו. כולנו עושות את הכי טוב שאנחנו יכולות, עם מה שיש לנו.
אז איפה אני היום? עדיין לא מושלמת, כמובן. אבל הרבה יותר מודעת לעצמי ולצרכים שלי. למדתי להגיד "לא", למדתי לתעדף, ולמדתי לדאוג לעצמי. וכן, לפעמים אני עדיין שורפת עוגות. אבל עכשיו אני פשוט צוחקת על זה.
ומה איתכן? איך אתן מוצאות את האיזון שלכן? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכן בתגובות. אולי נלמד אחת מהשנייה. כי בסופו של דבר, כולנו באותה סירה. מנסות לשרוד את הטירוף הזה שנקרא חיים.
