האמת? תמיד צחקתי על רשימות "10 הכלים שישנו את חייך". נשמע כמו קליק בייט זול, לא? אבל לפני כמה שנים, הייתי תקועה. ממש תקועה. עבודה שלא אהבתי, מערכת יחסים שהייתה יותר הרגל מאהבה, והרגשה כללית של "מה לעזאזל אני עושה עם עצמי?".
ואז, מתוך ייאוש מוחלט, התחלתי לחפש. לא את ה"כלי" המושלם, אלא משהו שיזיז אותי. לא ציפיתי למצוא את עצמי חופרת בספרות בודהיסטית עתיקה או בראיונות עם ניצולי שואה, אבל החיים, כמו שאומרים, תמיד מפתיעים.
אז מה גיליתי? שהכלים הכי חשובים לא נמצאים בארגז כלים או באפליקציה. הם נמצאים בתוכנו. אבל היי, אני לא הולכת להטיף לכם על "אהבה עצמית" עכשיו (למרות שזה חשוב, כן?). אני הולכת לחלוק איתכם כמה דברים שאני, נעמה, באמת למדתי בדרך הקשה, וששינו לי את החיים.
למה אף אחד לא מדבר על חמלה עצמית רדיקלית?
כן, שמעתם נכון. חמלה עצמית רדיקלית. זה נשמע קצת "ניו אייג'י", אני יודעת. אבל תנו לי להסביר. כולנו יודעים להגיד לעצמנו דברים איומים. "אני כזה כישלון", "אני אף פעם לא אצליח", "למה אני תמיד עושה טעויות?".
למה אנחנו מתנהגים לעצמנו בצורה שאף פעם לא היינו מתנהגים לחבר הכי טוב שלנו?
חוקרת האושר כריסטין נף (Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101.) מגדירה חמלה עצמית כשלושה מרכיבים: טוב לב עצמי, אנושיות משותפת ומיינדפולנס. במילים אחרות, להבין שכולנו טועים, שכולנו סובלים, ושהסבל שלנו הוא חלק מהחוויה האנושית. להפסיק להלקות את עצמנו ולהתחיל לדבר לעצמנו כמו שהיינו מדברים למישהו שאנחנו אוהבים.
אני יודעת, זה קשה. זה לקח לי שנים. אבל ברגע שהתחלתי, הכל השתנה. פתאום יכולתי לקחת סיכונים, להיכשל, ולקום מחדש בלי להרגיש שאני קורסת.
מקור מפתיע: ויקטור פרנקל והכוח לבחור
ויקטור פרנקל, ניצול שואה ופסיכיאטר, כתב את הספר המדהים "אדם מחפש משמעות" (Frankl, V. E. (2006). Man's search for meaning. Beacon Press.). בספר, הוא מתאר את החוויות שלו במחנות הריכוז, ואיך הוא שרד בזכות הכוח לבחור איך להגיב לנסיבות שלו.
זה היה שיעור מדהים. גם כשנדמה לנו שאין לנו שליטה על שום דבר, תמיד יש לנו שליטה על התגובה שלנו. זה לא אומר שצריך להיות "חיובי" כל הזמן, זה אומר שאנחנו יכולים לבחור להגיב בחמלה, בהבנה, ובקבלה.
אוקיי, אבל איך עושים את זה בפועל?
שאלה מצוינת. אני לא אשקר, אין פה קסם. זה תהליך. אבל הנה כמה דברים שעזרו לי:
- תתחילו בקטן: בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם יורדים על עצמכם, עצרו לרגע. שאלו את עצמכם: "האם הייתי אומר/ת את זה לחבר/ה שלי?". אם לא, תשנו את הניסוח.
- תכתבו לעצמכם מכתב: כן, זה נשמע קיטשי. אבל תנסו. כתבו לעצמכם מכתב תמיכה, עידוד ואהבה. תתייחסו לעצמכם כאילו אתם החבר הכי טוב שלכם.
- מיינדפולנס: תרגלו מיינדפולנס. זה יכול להיות מדיטציה, יוגה, או סתם לשבת בשקט כמה דקות ולהתמקד בנשימה. זה עוזר להיות מודעים למחשבות שלנו, ולא להזדהות איתן.
אני יודעת, זה לא פשוט. אני עדיין עובדת על זה כל יום. אבל אני מבטיחה לכם, זה שווה את זה.
רגע, מה עם כל הכלים ה"רגילים"?
בטח, יש כלים טכנולוגיים מדהימים, קורסים מעולים, וספרים שיכולים לשנות את החיים. אבל הם לא יעזרו אם לא נשנה את הגישה שלנו מבפנים.
השורה התחתונה:
החיים לא תמיד הוגנים. דברים רעים קורים. אבל אנחנו לא צריכים להיות הקורבנות של עצמנו. יש לנו את הכוח לבחור איך להגיב, ואיך להתייחס לעצמנו.
אז מה ה"כלי" האולטימטיבי? חמלה עצמית רדיקלית. זה לא פתרון קסם, אבל זה הצעד הראשון לקראת חיים מלאים יותר, שמחים יותר, ומספקים יותר.
אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. אבל אני יודעת שאני לא לבד, וגם אתם לא.
אני באמת רוצה לשמוע מה דעתכם. האם אי פעם ניסיתם חמלה עצמית? מה עזר לכם? שתפו אותי בתגובות!
