אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי להכין סופלה. בכיתה ז', במסגרת שיעורי הכלכלה. המתכון נראה פשוט, הוראות מדויקות, אבל הסופלה יצא שטוח כמו פיתה. התסכול היה עצום. חשבתי שמדויק זה שם המשחק. מסתבר שהחיים, כמו סופלה טוב, דורשים קצת יותר מזה.
נראה לי שכולנו מחפשים את ה"ברז המתכוונן" של החיים. יודעים, זה שמסובבים אותו קצת יותר ימינה בשביל שמחה, קצת שמאלה בשביל שלווה, ובדיוק באמצע בשביל איזון מושלם. אבל מה אם אין בכלל ידית אחת? מה אם האיזון הזה הוא יותר כמו ריקוד עדין, מתמיד, בין כוחות מנוגדים?
פעם, הייתי בטוחה שסדר יום מוקפד הוא הפתרון. יומן עמוס במשימות, רשימת מטלות אינסופית, הכל מסודר ומאורגן. חשבתי ששליטה היא שם המשחק. זה עבד, לכאורה. אבל המחיר היה יקר. חוסר גמישות, חוסר ספונטניות, והכי גרוע – תחושה מתמדת של חוסר. כאילו משהו חסר, גם כשהכל "דופק" כמו שעון.
ואז, נתקלתי במחקר מעניין על גמישות מוחית. פרופסור קרול דואק מאוניברסיטת סטנפורד, חוקרת מובילה בתחום הפסיכולוגיה, מדברת על היתרונות של "חשיבה מתפתחת" (Growth Mindset). היא טוענת שהיכולת שלנו ללמוד ולהשתפר אינה קבועה, אלא ניתנת לשינוי וצמיחה. זה גרם לי לחשוב – אולי גם האיזון שלנו הוא לא מצב סטטי, אלא משהו שצריך לטפח ולפתח? (Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House.)
החיים הם לא קו ישר, אלא ספירלה.
זה לקח זמן להפנים, אבל הבנתי ש"הברז המתכוונן" האמיתי נמצא לא בחוץ, אלא בפנים. ביכולת שלנו להגיב לגלים שמגיעים, לאזן את עצמנו מחדש, ולמצוא את הקצב האישי שלנו.
האמת? עדיין אין לי מושג איך עושים את זה באופן מושלם. יש ימים שאני מוצאת את עצמי שוב נאבקת בשביל לשמור על הכל "במקום". אני חוזרת להרגלים ישנים של שליטה וארגון יתר. ואז אני נזכרת… באימון יוגה, המורה שלי תמיד אומרת: "תנועה קטנה, שינוי גדול".
אולי זה כל הסיפור. לא צריך מהפכות גדולות. מספיק תנועות קטנות, מודעות, שמחזירות אותנו למרכז.
אגב, קראתם פעם על התיאוריה של "אוקיאנוס כחול"? זה רעיון מעולם העסקים, שטוען שבמקום להתחרות בשוק רווי, כדאי ליצור מרחב חדש, "אוקיאנוס כחול" של הזדמנויות. (Kim, W. C., & Mauborgne, R. (2005). Blue ocean strategy: How to create uncontested market space and make the competition irrelevant. Harvard Business School Press.)
מה הקשר לאיזון בחיים? תחשבו על זה – אולי במקום לנסות להתאים את עצמכם ל"שוק" של ציפיות חיצוניות, כדאי ליצור את ה"אוקיאנוס הכחול" האישי שלכם? מרחב שבו אתם מגדירים את הכללים, בוחרים את הערכים, ומעצבים את האיזון שמתאים לכם?
אני מודה, זה מפחיד. כי זה דורש להיות נאמנים לעצמנו, גם כשאחרים לא מבינים. זה דורש לוותר על השוואות אינסופיות לרשתות החברתיות, ולהקשיב לקול הפנימי שלנו.
ואולי זה בדיוק היופי.
כי בסופו של דבר, אין "ברז מתכוונן" קסום. יש רק את המסע המתמיד שלנו, לחקור, ללמוד, ולהתאים את עצמנו לזרם החיים.
אני תוהה… מה המסע שלכם? איך אתם מוצאים את האיזון העדין הזה? אשמח לשמוע את התובנות שלכם.
