אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. שבת בבוקר, שמש מלטפת, ואני, בשיא האופטימיות, מנסה לתקן את הניאגרה הדולפת. כבר שעתיים אני מתעסקת עם ברגים, אטמים, וסרט אינסטלציה, והמצב רק הולך ומחמיר. המים ממשיכים לזרום, ואני מתחילה להרגיש שהסבלנות שלי זולגת בדיוק כמו הניאגרה הזאת.
חשבתי שאני יכולה לעשות הכל לבד. הרי יש יוטיוב, לא? אבל האמת? יוטיוב לא יכול לתקן נזילה עיקשת, וגם לא יכול למנוע ממני להרגיש כמו אידיוטית מוחלטת. אז רגע לפני שהבית שלי הופך לאגם קטן, הבנתי משהו חשוב: לפעמים, להרים ידיים זה לא כישלון – זה ניצחון.
זהו רגע של תובנה. רגע שבו את מבינה שהערך שלך טמון במשהו אחר לגמרי.
מאז, אני תמיד שואלת את עצמי: האם הזמן והאנרגיה שאני משקיעה שווים את התוצאה? האם אני מנסה להמציא את הגלגל מחדש, כשאפשר פשוט להזמין מישהו שכבר יודע איך? הפסיכולוג דניאל כהנמן, בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט", מדבר על "שנאת הפסד" – הנטייה שלנו להימנע מהפסדים, גם אם זה אומר לקבל החלטות לא רציונליות. אולי זה מה שקרה לי עם הניאגרה? שנאתי את הרעיון להפסיד, להודות שאני לא יודעת, אז המשכתי להתעקש.
אבל מה אם ההפסד האמיתי הוא הזמן היקר שלי? מה אם אני מבזבזת אותו על משהו שאני לא טובה בו, במקום להתמקד בדברים שאני כן טובה בהם?
פעם שמעתי את שרה בלייקלי, המייסדת של ספנקס, אומרת משהו מעניין: "אל תפחדו להיכשל. תפחדו לא לנסות." נכון, חשוב לנסות, אבל חשוב גם לדעת איפה עובר הגבול. לא כל ניסיון חייב להסתיים בהצלחה, ולפעמים הניסיון עצמו מלמד אותנו משהו חשוב על עצמנו ועל היכולות שלנו.
הנה עוד דוגמה: כשהתחלתי את העסק שלי, ניסיתי לעשות הכל לבד – שיווק, מכירות, הנהלת חשבונות, הכל. מהר מאוד הבנתי שאני גרועה בהנהלת חשבונות. פשוט גרועה. הייתי מבלה שעות בניסיון להבין דוחות כספיים, ובסוף רק הייתי מבולבלת יותר. ואז, אחרי כמה חודשים של סבל, החלטתי להזמין רואה חשבון.
תאמינו לי, זה היה אחד הדברים הכי חכמים שעשיתי. פתאום היה לי יותר זמן להתמקד בדברים שאני אוהבת וטובה בהם – יצירת תוכן, פיתוח מוצרים, ועבודה עם לקוחות. הרואה חשבון לקח ממני משימה שגרמה לי רק תסכול, ונתן לי במקום זה שקט נפשי וזמן יקר.
אבל רגע, האם אני טוענת שצריך להרים ידיים בכל פעם שמשהו נהיה קשה? ממש לא. חשוב לאתגר את עצמנו, ללמוד דברים חדשים, ולהתמודד עם קשיים. אבל יש הבדל גדול בין אתגר בריא לבין תסכול כרוני.
השאלה היא לא "האם אני יכול/ה לעשות את זה?", אלא "האם אני רוצה לעשות את זה?".
כי לפעמים, גם אם אנחנו יכולים לעשות משהו לבד, זה לא אומר שאנחנו צריכים. אולי אנחנו מעדיפים להשקיע את הזמן והאנרגיה שלנו במשהו אחר, משהו שחשוב לנו יותר, משהו שממלא אותנו.
אז איך יודעים מתי להרים ידיים? אין תשובה חד משמעית, אבל הנה כמה שאלות שכדאי לשאול את עצמנו:
- האם אני נהנה/ת מהתהליך?
- האם אני לומד/ת משהו חדש?
- האם אני מרגיש/ה שאני מתקדמת?
- האם הזמן והאנרגיה שאני משקיע/ה שווים את התוצאה?
- האם יש מישהו אחר שיכול לעשות את זה טוב יותר ובפחות זמן?
אם התשובה לרוב השאלות האלה היא "לא", אולי הגיע הזמן להזמין מקצוען. ואולי, רק אולי, להרשות לעצמנו קצת חמלה עצמית. להודות שאנחנו לא מושלמים, ושאנחנו לא צריכים להיות.
כי בסופו של דבר, החיים קצרים מדי כדי לבזבז אותם על תיקון ניאגרות דולפות. לא חושבות ככה?
